מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
ברמב"ם הל' מילה פ"א ה"א: "ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדו . . עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת . . ובית דין מצוים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן".
ובהל' ב' כתב: "אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בעל כרחו . . נתעלם מב"ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו". ע"כ.
והנה ידועות השאלות שבמצוה זו: א. היחס בין המצוה על האב והמצוה על הב"ד, האם נאמר שהמצוה על ב"ד היא רק כשהאב עבר ונמנע, אבל כשהאב רוצה בהמצוה ולא עבר ונמנע אזי המצוה היא על האב ולא על ב"ד, או שנאמר שהמצוה היא על האב ועל ב"ד ביחד, רק דהאב יש לו דין קדימה לעשות המצוה לפני ב"ד, אבל בודאי המצוה היא ג"כ עכשיו על ב"ד.
ב. הא דמשיגדל חייב למול את עצמו, אם הפירוש דעכשיו שהמצוה היא על הבן נפקע המצוה מהאב (וכן מב"ד), או דמשיגדל מוטלת המצוה על הבן בתור דין קדימה, דהיינו דכמו שכתבנו לעיל דלהאב יש דין קדימה על ב"ד, ה"נ יש להבן דין קדימה על האב (ועל ב"ד), אבל עדיין ישנה מצוה על האב.
ג. ובכלל יש לדון במצות האב גופא, האם באמת יש חיוב על האב למול את בנו היינו שהוא מצוה למול את בנו, או דחיוב המילה היא בעצם על הבן והיא מצוה דילי', רק דמאחר שהחיוב היא ביום השמיני ואז א"א להבן למול את עצמו, חייבה התורה את האב לעשות מצות הבן, והיינו דהוא אחראי שהמצוה המוטלת על בנו תעשה, אבל אין עליו מצות מילה אלא הוא צריך לעמוד במקום בנו ולעשות מה שבנו בעצם מחויב לעשות וא"א לו לעשותו, ודו"ק*.
ועיין בלקו"ש חלק י"א פרשת בא (ב') הערה 26, שכ"ק אדמו"ר זי"ע רצה לתלות שאלה ב' בשאלה ג' הנ"ל, והיינו, דאי נימא שיש חיוב על האדם עצמו למול את בנו אזי לא נפקע החיוב כשיגדל. ולכאורה הסברא נותנת שלא יפקע החיוב, דאם הוטלה מצוה על אדם מישראל למה תפקע המצוה, ואם נימא דבעצם אין מצוה מיוחדת על האב רק דהוא אחראי למצות הבן, א"כ כשיגדל הבן ועכשיו המצוה מוטלת על הבן בעצמו ואינו צריך לאביו עוד, א"כ ודאי שאין חיוב על האב עוד, דכל עיקר החיוב על האב הי' מפני שהבן לא הי' יכול לקיים מצותו בעצמו, ומיד כשהבן יכול חייב לקיים מצותו בעצמו, א"כ מה לי לאב עכשיו במצוה זו, דלמה צריכין לי', ודו"ק.
ואדמו"ר זי"ע תלה השאלה ג' הנ"ל בפלוגתת בבלי וירושלמי, ובהקדם:
דבמשנה קידושין (דף כט, א) איתא: "כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות", ובגמרא שם: "למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהלי אבוה מחייבי בי דינא למולי' דכתיב המול לכם כל זכר, והיכא דלא מהלי בי דינא מחייב איהו למימל נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה, איהי מנלן דלא מחייבא דכתיב כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה". ע"כ.
והנה בירושלמי - על השאלה מנלן דהאב חייב למול בנו - הביא פסוק אחר מהבבלי, והיינו הפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", וביאר אדמו"ר זי"ע דלהירושלמי הפסוק שהביא אין בו חיוב על האב כלל, רק חיוב שהוא על הבן והחיוב שיש על האב היא משום דהבן אינו יכול למול א"ע ביום השמיני, ממילא חל החיוב על האב. משא"כ להבבלי דהביא הפסוק ד"וימל אברהם" הרי הביא פסוק על חיוב האב, וא"כ י"ל שהאב יש לו חיוב בעצמו, עיי"ש.
והנה בסוגיא הנ"ל דקידושין יש להבין: דבגמרא הקשו "איהי מנלן דלא מחייבי" ולמדו מהפסוק "אותו ולא אותה". ולכאורה צ"ע, דהרי על האב מקשה הגמרא "למולו מנלן" היינו דצריכין פסוק לחייב את האב במצות מילת הבן וללא הפסוק לא הי' חייב, ואח"כ מקשה הגמרא דצריכין פסוק לפטור האם, דלמה לא תהא האם כמו האב, ומהיכי תיתי לחייבה, דליבעי פסוק לפוטרה.
והנה התוס' בקידושין שם (דף כט) ד"ה אותו הקשה "וא"ת למ"ל קרא תיפוק לי' דמ"ע שהז"ג הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות, וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא", עיי"ש.
ובחידושי הרמב"ן וכן בחידושי הריטב"א כתבו לתרץ קושיית התוס', וז"ל הרמב"ן: "דכי פטירי נשים ממ"ע שהז"ג במצות של גופייהו כגון תפילין וכו' אבל מצות מילה דלאחריני ואיהי לא שייכא בי' אימר תחייב מידי דהוה אבית דין", והריטב"א כתב בקצת שינויי לשון "דהתם הוא במצוה דנפשה אבל הכא במצוה דבנה הו"א דמחייבא דלא גרעי מבית דין דמחייב למימהלי' וכו'".
ובפנ"י מצינו ב' תירוצים אחרים על קושיות התוס', והם: א. הא דנשים פטירי ממ"ע שהז"ג הוא רק במצות שא"א לקיימם ע"י שליח, אבל מצות שאפשר לקיימם ע"י שליח כגון מילה אפשר דנשים חייבות. ב. אי לאו הפסוק ד"אותו" היינו מחייבים נשים מהא דמצינו אצל צפורה שמלה את בנה והיינו לומדים משם חיוב מלת הבן גם על נשים, עיי"ש.
ולפי הנ"ל - עכ"פ ע"פ תירוצם של הרמב"ן והריטב"א וגם התירוץ השני של הפנ"י - יש לתרץ קושייתנו; דהא דהיינו מחייבים הנשים ללא הפסוק, להרמב"ן והריטב"א הוא מפני דהיינו מחייבין מטעם "מידי דהוה אב"ד שחייבין למול" כמ"ש לתרץ קושיית התוס', ולהתירוץ הב' דהפנ"י היינו לומדים מצפורה, ולהכי צריכין קרא למיפטרה דאל"כ היינו מחייבין מטעמים הנ"ל.
ועדיין קשה לדעת התוס' דלא ס"ל הני טעמים - דהרי קשיא לי' מדוע נשים אינן פטורות משום מ"ע שהז"ג, והוצרך לתרץ דמילה הויא מ"ע שלא הז"ג, ואי לאו היו הנשים פטורות, וא"כ עדיין קשה לדידי' למה בכלל צריכים קרא לפטור נשים הרי מהיכי תיתי לחייבן.
ואולי הי' אפ"ל, דשאלה זו תלוי' בביאור חובת האב למול את בנו, דאי נימא דחובת האב היא מצוה בפני עצמה א"כ קושיא זו צריכה אכן ישוב - מהיכי תיתי שיש מצוה על האם כמו על האב, אבל אי נימא דהחיוב על האב הוא רק אחריות המצוה המוטלת על הבן מאחר שהוא אינו יכול לעשותו, א"כ א"ש שאלת הגמרא, דמאחר שמצינו שהאב צריך למול את בנו מפני שהוא אחראי לעשות מה שהבן אינו יכול לעשות בעצמו, ה"ה האם במקום שאין אב, היא ג"כ צריכה לסייע להבן לעשות מה שהוא אינו יכול.
ולכאורה ביאור זה לא א"ש. דהרי הבאנו לעיל מ"ש אדמו"ר זי"ע שהבבלי סובר דהיא מצות האב ממש ולא מצות הבן ואחריות האב, ומדייק זה מהפסוק "וימול אברהם" שהביא הבבלי למקור חיוב האב, ולפ"ד התוס' יסבור בהבבלי דהוא רק אחריות האב. ואפ"ל ד אדמו"ר זי"ע ביאר זה לדעת הרמב"ן והריטב"א, אבל לדעת התוס' צריכים לומר דגם הבבלי סובר דהוא רק אחריות האב ולא מצות האב, או דנימא דלמסקנא - דממעטים האם מהמצוה - אז א"ש מ"ש אדמו"ר זי"ע דלהבבלי הוא מצות האב, אבל בההו"א של הגמרא דמקשה "ואיהי מנלן דלא מחייב" סבר המקשה דאולי החוב הוא מצד אחריות האב, ומשו"ה הקשה קושייתו.
אבל בלא"ה ביאור זה אינו מספיק בדברי התוס'; דבמנ"ח מצוה ב' הביא השאלה אם כשיגדיל הבן ונעשה מחוייב בהמצוה בעצמו, האם עדיין המצוה היא על האב או לא, וכתב שם הנ"מ בזה, והביא ראי' מדברי התוס' אלו בקידושין דהמצוה עדיין על האב, והוא, דמאחר דהתוס' תירצו קושייתם דמילה היא מ"ע שהז"ג בזה שמיום השמיני והלאה אין הזמן גרמא דאין לה הפסק, ואי נימא דכשיגדיל הבן פקע מצות האב הרי הזמן גרמא, ומזה מוכיח המנ"ח דשיטת התוס' היא דהמצוה נשארת על האב אפילו אחר שהגדיל הבן. ולפי"ז מוכרח לומר דהמצוה היא מצות האב, דאילו היתה מצות הבן ורק אחריות האב, בודאי היתה נפקעת כשיגדל הבן, וע"כ שהיא מצות האב, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא - מה היתה הסברא לפי תוס' דהאם תהא מחוייבת למול בנה.
ובעצם ראיית המנ"ח יש לדון, דאולי ראייתו אינה ראי', דלכאורה יש להקשות (קלאץ קשיא): הלא כל מצוה היא מצוה שזמן גרמא דהרי המצוה היא רק בעודנו בחיים חיותו, וכן אפ"ל דגם אי נימא שהמצוה על האב לא נפקעת כשיגדל הבן, מ"מ הרי כשימות הבן יפקע המצוה והוי זמן גרמא.
ובודאי זה שטות והבל משום דהמצוה היא על בן חי דכ"ז שהוא חי ישנה המצוה, ואח"כ אין הבן כלל. ודברים פשוטים הם.
ולפ"ז י"ל, דאפילו אי נימא שהמצוה נפקעת כשיגדל הבן אולי עדיין נקרא מ"ע שאין הז"ג, והיינו משום דכל המצוה היא למול בן קטן וכשיגדל אין כאן הבן קטן שעליו נאמרה המצוה, וכ"ז שיש בן קטן אין הפסק למצוה וכשיגדל הוי כאילו מת ואיננו, והיינו דהמצוה שעל האב היא למול בנו הקטן דוקא היינו בן שאינו יכול למול את עצמו, והמצוה אינו נפסקת כ"ז שמציאות הבן קטן קיימת ורק אחר שיגדל שאין אותו מציאות קיימת לא איכפת לן בזה שאינו מחוייב בהמצוה. ולפ"ז אפ"ל דשיטת התוס' היא דהמצוה פקע כשיגדל ולא כהמנ"ח.
וא"כ הדר תירוצנו למקומו, דלדעת התוס' הי' הו"א שהאם תהי' מחויבת בהמצוה מצד אחריות בנה אשר עלי'.
ועדיין נשאר לן לבאר שיטת הרמב"ם בזה ולעיין בשיטת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, ובעזה"י נמשך בעוד מועד.
*) וראה בס' זרע אברהם (לוטביר) עמ' 128 בשוה"ג. המערכת.
תות"ל - 770
רמב"ם (פ"ז מאישות הי"ב): "האומר לאישה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום בדינר זה, ובא אחר וקידשה בתוך הל' יום, הרי"ז מקודשת מספק לשניהם, לפיכך שניהם נותנין גט בין בתוך השלושים יום ובין לאחר השלושים יום. הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר י' ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה, וצריכה גט מכאו"א, מפני שהיא מקודשת לכולן בספק".
והנה מש"כ הרמב"ם (בדין הא') דמקודשת לשניהם מספק, משמע שפוסק כרב (קדושין נט, ב), דספק הוא אם כשאומר (מעכשיו ו)לאחר ל' הוא תנאי ולכן מקודשת לראשון, או חזרה ומקודשת לשני.
ולכאורה צ"ע, דבהלכות מכירה (פ"ב ה"ט) כתב, דבאמר לי קנה מעכשיו ולאחר ל' יום קנה ואפי' היתה עומדת באגם ביום ל', "שזה כמי שהקנה מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקנין וכו'".
וא"כ האיך פסק כאן שזהו ספק (וכן הקשה הלח"מ שם עיי"ש).
עוד יש להבין, דאם ספק הוא שמא תנאי הוא, א"כ לא יועיל גט שיתן קודם ל' יום, שהרי עדיין לא חלו הקידושין לגמרי (וכמ"ש בתשובות הרשב"א סי' תשז), וא"כ מהו שכתב הרמב"ם ש"שניהם נותנים גט בין בתוך הל' יום וכו'".
לכן, מסתבר לומר שהרמב"ם פסק כר"י שהובא בגמ' לקמן, שלשיטתו הקידושין חלים לגמרי, ולכן גבי מכירה יועיל אף שעומדת באגם (ומש"כ שם כוונתו דהוי כעין תנאי אבל ודאי חל לגמרי), ויובן מה שמועיל כאן הגט שכותב קודם כלות הל' יום.
אמנם - כמובן - נצטרך להבין מה כוונתו במה שכתב כאן שהיא מקודשת לשניהם מספק, דהרי הגמ' מבארת כוונת ר"י שקדושין כאלו - שאמר מעכשיו ולאחר ל' - הרי"ז נותן מקום שיתפוס קדושין לאחר ואין כאן ספק, וצריכה להיות מקודשת לשניהם – וממילא צריכה גט משניהם בתורת ודאי.
וכך גם יש להקשות על דברי הרמב"ם בקידש מעכשיו ולאחר ל', והשני מעכשיו ולאחר כ', והשלישי מעכשיו ולאחר י' וכן הלאה שפסק שמקודשת לכולם מספק; ושוב, אי ס"ל כרב, הרי להדיא בגמרא שמהשני אינה צריכה גט, שהרי ממ"נ אינה מקודשת לו. ואם סבר כר"י – שכל חד וחד רוחא לחברי שבק - אין כאן ספק.
והאריכו בזה הנ"כ, ומידי דוחק לא יצאו.
ב. ונראה לומר, שודאי פסק הרמב"ם כר"י שכשאומר מעכשיו ולאחר ל' יום, הרי שמצד דעת המקדש הרי היא מקודשת מעכשיו בודאי כיון שרק רווחא שבק לחבריה, וכשעוד אדם (כדין הראשון דהרמב"ם) או כמה בנ"א (כבדין השני) מקדשים כך, היתה צריכה גט ודאי משניהם, דכולם כוונתם לקדשה עכשיו.
ומה שכתב הרמב"ם שספק הוא, כוונתו מדין אחר1:
דהנה בתוס' (ס, א, ד"ה אפילו) הקשו, דלדעת ר"י דמקודשת לכולם כיון דרווחא שבק לחבריה; הא אין כאן – לכ"א – קידושין גמורים ודומה לחצייך מקודשת, דאמרינן לעיל (ז, א) דאינה מקודשת, ותי' – דהכא לא שייך בגוף האשה כלל, ולכן לא דמי.
והנה בביאור הסוגיא דחצי אשה ביארנו (גליון ח'), דלכאורה בקדושי חצי אשה יש חסרון הן במעשה הקידושין - שלא קידש אשה שלמה - והן בחלות הקדושין - שלא חלו בשלימותם.
והסקנו שהרמב"ם שלמד בביאור הגמרא שמן הפסוק "כי יקח איש אשה" למדנו שצריך שהאיש יקדש אשה שלמה, אבל אם הוא קידש אשה שלמה, אבל חלות הקידושין יהיו רק בחצי אשה, נשארה הגמ' בספק, דשמא אין זה חסרון.
לפי"ז מבואר היטב בנדו"ד שלא שייך לומר שחיסר במעשה הקידושין, שהרי קדש אשה שלמה, וכמו שכתבו התוס', ולכן אי אפשר למעט מ"אשה". אמנם בחלות הקדושין ודאי חסר, שהרי "רווחא שבק לחבריה". וכיון שכך - אף שפסק הרמב"ם כר"י שבאומר מעכשיו ולאחר ל' יום כוונת המקדש שתהא מקודשת מעכשיו (ורק השאיר רווחא לחבריה) - מ"מ ספק מקודשת היא, שהרי אין חלות קדושין גמורים, וזה הרי ספק אם יועילו כאלו קידושין (וכמו שפוסק הרמב"ם בפ"ג ה"י, גבי שני חצייך בפרוטה).
ג. לפי"ז גם יש לבאר בפשטות את הרמב"ם (בהלכה יג), דהאומר הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני . . הרי"ז מקודשת בספק", וה"ה כתב, שיש שפסקו שתהא ודאי מקודשת כר' יוחנן. ולפי"ד מבואר דגם לרמב"ם שפסק כר"י, מ"מ ה"ה ספק מקודשת, כיון שהקדושין אינם קדושין גמורים, שהרי משייר מקום לאחר. ואף שמן הפסוק "אשה" א"א למעט קדושין אלו, מ"מ הגמ' נסתפקה שמא כלל א"א לכאלו קדושין.
1) הבא לקמן מיוסד על דברי הצפע"נ כאן שהרמבם פסק כר"י, אך יש כאן את החסרון של שיור בקידושין, כבה"ג (הובא לקמן בפנים) [אבל לא ביאר שם הא גופא אמאי אינה מקודשת בודאי גם בהי"ג, וכמ"ש ה"ה דאם פסקינן כר"י צ"ל מקודשת], ואפשר דכוונתו למה שכתבנו.
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, נ.י.
בגליון תתעד (עמ' 50) כתב הרב מ"ד פערלשטיין שי' דמלשון הרמב"ם פ"ב מהל' מלכים הל"ד משמע דמצוות מחיית עמלק הוא על היחיד, עיי"ש.
אך עי' בחי' הגרי"ז על התורה בפירושו על שמואל א', דאדרבה, מכיון שהרמב"ם כתב "וכל שבא לידו אחד מהן..." רק בנוגע לז' עממין ולא בנוגע לעמלק, מובן שהוא מצוה שעל הצבור, ועי' משך חכמה עה"ת ס"פ תצא ובמראי מקומות לספר הרמב"ם הוצאת פרנקל הל' מלכים שם.
Download PDF