ברמב"ם הל' ברכות פ"ב ה"ט "בבית חתנים מברכים ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו (ר"ל ברכת המזון), בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם..." ובה"י ממשיך "ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין, בד"א כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ברכות המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין..." ובהי"ג ממשיך "ואלו הן שבע ברכות..." - ומפרט השש ברכות המיוחדים בברכת נישואין, עכ"ל.

ובהל' אישות פ"י ה"ג "וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין והן שש ברכות, ואלו הן..." ובה"ד, "ואם יהי' שם יין מביא כוס של יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולן על הכוס ונמצא מברך שבע ברכות, ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין ומברך על ההדס אחר היין ואח"כ מברך השש".

והנה יש לדייק בדברי הרמב"ם, דבתחלה משמע, דכשאין פנים חדשות הוי ברכת חתנים חלק מברכת המזון, וכלשונו, "שמוסיפין לברכת המזון", ואח"כ משמע שכשיש פנים חדשות מברכין בשביל הפנים חדשות שבע ברכות, ומשמע שזה אינה הוספה לברכת המזון. וגם יש להבין מה עם הברכה שמוסיפין סתם, בלי הפנים חדשות. דמדברי הרמב"ם משמע שכל השבע ברכות הם בשביל הפנים חדשות, הרי בלי הפנים חדשות הי' מברכים ברכה שביעית.

גם צ"ע, בהי"א כתב "ואלו הן שבע ברכות" ולא הביא כ"א שש ברכות, בשלמא בהל' אישות כתב שם דאם יש יין אז נמצא שיש שבע ברכות, אבל כאן לא הזכיר ענין יין כלל, (ואחד מתלמידי שלוחים כאן רצו לתרץ דמאחר דמברך הברכות יחד עם ברהמ"ז, ובברהמ"ז מברכין עם יין א"כ הרי יש שבע ברכות, משא"כ בהל' אישות דשם מדבר אודות ברכת נישואין, א"כ הוצרך הרמב"ם להדגיש דרק עם יין יש שבע ברכות. אבל עדיין צ"ע דבדברי הרמב"ם אינו מוכח שיהי' שם יין בברהמ"ז, וכלשונו בפ"ז הי"ד: "אם הי' שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית..." ובהט"ו כתב "אע"פ שאין ברהמ"ז צריכים יין..." הרי דלהרמב"ם אינו מוכרח שיהא שם יין, ודו"ק).

והנה בעצם ענין פנים חדשות יש כמה שיטות, ובעיקר שיטת הרמב"ם ששונה משאר הראשונים. והוא, דלהרמב"ם - פנים חדשות נקרא מי שלא היה שם בשעת ברכת נישואין ואם הי' שם בשעת ברכת נישואין אע"פ שלא אכל בשום סעודה אינו עוד פנים חדשות. ולפי"ז נלמד משיטת הרמב"ם, דגם בסעודת החתונה בעינן פנים חדשות, דהיינו מי שלא הי' בשעת החופה בכדי לומר השבע ברכות. והב"י הביא בשם הרמ"ך שמקשה על הרמב"ם, דלפי סוגיית הגמ' ברכת חתנים בסעודה נתקנה, וכיון שכן, אין נכון שיפטר ברכת הנישואין בברכת הסעודה.

ורש"י בכתובות דף ז, ב על הגמ' שם, "ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה, אמר רב יהודה והוא שאין פנים חדשות", כתב וז"ל "בכל יום שלא היו שם אתמול". ואע"פ שמדבריו הי' אפשר לדייק דמי שלא הי' אתמול אבל הי' מתמול שלשום הוא ג"כ פנים חדשות מ"מ לא מצינו כן, והראשונים מבינים מדברי רש"י דר"ל שלא הי' עדיין באיזה סעודה.

התוס' בכתובות (שם) הוסיף "אור"י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר ושבת דחשבינן פנים חדשות . . התם נמי מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה". ע"כ.

והרא"ש בכתובות כתב להדיא וז"ל "ומיהו אם לא אכלו עד הלילה, מברכין (היינו שבע ברכות), משום שלא גרע מפנים חדשות, כיון דאכתי לא אכלי בני החופה", עיי"ש.

בשו"ע אה"ע ס' ס"ב ס"ז-ח מביא כל השיטות בענין פנים חדשות וכמה חילוקי דעות בזה עיי"ש ובנושאי כלים.

והנה הרמב"ם לא הביא כמה מהחידושים המוזכרים לעיל, והיינו דלא כתב דהפנים חדשות צריכין להיות חשובים שמרבים בשבילם. רק כתב דבעינן פנים חדשות שלא שמעו בשעת הנישואין. גם לא הביא האי דשבת חשיבא פנים חדשות וא"כ משמע דלא ס"ל דשבת חשיב פנים חדשות.

ולהבין שיטת הרמב"ם אולי י"ל, דלהרמב"ם יש ב' דינים שונים בברכת חתנים, והוא, דיש ברכת חתנים שהוא חלק מברכת המזון ובא בתור הוספה לברהמ"ז וזהו ברכה השביעית משבע ברכות, שהוא ברכה הנתקנת מצד החתן, (ולהעיר ממאמר "אשר ברא" שי"ל בקונטרס י"ד כסלו - תש"נ, הביא כ"ק אדמו"ר זי"ע דברכה שביעית כוללת את כל הברכות, ע"ש מ"ש בשם הזוהר) אבל כשיש מי שלא שמע עדיין הברכות אז אומרים הז' ברכות בשבילם, ואלו הברכות אינם שייכים לברהמ"ז ואולי נתקנו לומר באותו זמן שבלאה"כ כבר נתקנה ברכה בשביל החתן. ובהכי מתיישבת קושיית הרמ"ך דהא דנתקנו הברכות בסעודה לדעת הרמב"ם הוא רק ברכות שביעית אבל שאר הברכות בעצם אינם שייכים להסעודה.

והשתא א"ש לשונות הרמב"ם דהביא ברכת חתנים כהוספה לברהמ"ז, ואח"כ כתב דאם מי שהוא לא שמע הברכות אז יש דין, שנאמר את הברכות בשבילו ואין זה מצד החתן, ונמצא שיש ברכה בשביל החתן ויש ברכה בשביל הפנים חדשות.

עפ"ז יש לבאר החילוק העיקרי בין שיטת הרמב"ם ושיטת שאר הראשונים: דלהרמב"ם - סיבת השבע ברכות היא בשביל הפנים חדשות. ולשאר הראשונים - הברכות הם בשביל החתן ורק דהברכות תלויים בשמחה יתירה וע"י הפנים חדשות יש שמחה יתירה. והיינו, דמאחר דכבר ברכו השבע ברכות אין לנו לחזור ולברך, רק כשהשמחה גדולה אצל החתן צריכין לברך עוד פעם, וכשיש פנים חדשות אז השמחה גדלה אצל החתן.

ולפי"ז פשוט למה רק לשאר הראשונים יש כמה חילוקי דינים הנ"ל, וכמו הדין המובא בתוס', דפנים חדשות הוא רק באדם חשוב, דמוסיפין בשביל בהשמחה. ולדעת הרמב"ם, בודאי דאין נ"מ בזה, דהעיקר הוא מה שלא שמע הברכה עדיין. וכן בנוגע שבת - דלהראשונים דהענין הוא השמחה יתירה, אז שבת הוה פנים חדשות, דמרבין בשמחה בשביל השבת. אבל להרמב"ם לא איכפת לן בזה.

וכן מבואר עיקר המחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, דלהרמב"ם גם סעודה ראשונה בעינן פנים חדשות ולהראשונים לא בעינן בסעודה הראשונה, והיינו דלהראשונים הסעודה הראשונה ודאי היא הוספה בהשמחה, מאחר דעיקר שמחה היא בבשר ויין, ובשעת הנישואין לא הי' שמחה זו, וא"כ לא בעי פנים חדשות בסעודה הראשונה. ורק מסעודה שני' ולהלן דכבר הי' שמחה בסעודה בעינן פנים חדשות לגדל השמחה. וגם להראשונים אם הי' שם בשעת החופה ולא בשעת הסעודה, עדיין שייך להיות פנים חדשות, משום דעיקר השמחה היא ע"י הסעודה, וכשמשתתף בסעודה ה"ה מוסיף בהשמחה. אבל כ"ז ליתא להרמב"ם, שהעיקר הוא זה שבשביל הפנים חדשות עושים הברכות, וכיון ששמע הברכה לא צריכין לעשות בשבילו עוד ברכות.

ועכשיו נחזור למה שצ"ע בדברי הרמב"ם דבהל' ברכות קורא להברכות שבע ברכות ובהל' אישות רק ששה ברכות מלבד עם מצאו יין. גם מה שהקשינו מה עם הברכה שמוסיפין סתם, בלי הפנים חדשות. דמדברי הרמב"ם משמע שכל השבע ברכות הם בשביל הפנים חדשות, הרי בלי הפנים חדשות הי' מברכים ברכה שביעית.

ואולי אפשר לומר באופן חידוש, דברכה שביעית עולה לכאן ולכאן. היינו דהיא חלק מברכת המזון כנ"ל ושבאו פנים חדשות לא הפסידו הברכת חתנים שמוסיפין בברהמ"ז, וביחד עם זה היא גם חלק מהברכות שאומרים בשביל הפנים חדשות, א"כ היא כמו ב' ברכות, אחת בשביל החתן ואחת בשביל הפנים חדשות. ומשו"ה כותב הרמב"ם שיש כאן שבע ברכות לבד ברכת בפה"ג. ובהל' אישות הוצרך להיין בכדי להיות שבע ברכות. ודו"ק.

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ברכות ה"ג "וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה". והקשה הלחם משנה שם, "למה בארץ חמדה ובמלכות בית דוד משיחך (כוונתו למ"ש הרמב"ם בה"ד לגבי ברכה שלישית) כתב רבינו ז"ל כל מי שלא אמר לא יצא י"ח, ובברית ותורה לא אמר כן אלא צריך להזכיר ברית ותורה לבד והא בגמרא (דף מט) בכולהו אמר ואם לא הזכירן לא יצא י"ח. ואע"ג דרב אמר שם, לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא. לית הלכתא כוותיה כדמשמע שם". והניח בקושיא.

והנה בספר קובץ על הרמב"ם, רצה לומר, דבאמת לדעת הרמב"ם, בדיעבד אם לא הזכיר ברית ותורה אין מחזירין אותו. וכמו שהביא הטור בסקפ"ז בשם אחיו ר' יחיאל, שהיה מסופק במה שאמרו בגמ' דאי לא הזכיר ברית ותורה לא יצא י"ח, "אי לעיכובא קאמר או למצוה, והדעת נוטה דלמצוה קאמר" אבל הטור עצמו כתב דנראה דלעיכובא קאמר, וצריך לחזור. ולכן, גם בדעת הרמב"ם יש לפרש "דודאי לענין דיעבד סמכינן על רב ולא קיי"ל כירושלמי". ועפי"ז הרי לא יקשה דיוק הלח"מ, במה שהרמב"ם שינה לשונו, בין מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לבין מי שלא הזכיר ברית ותורה, משום דבזה הרי לא יצא י"ח גם בדיעבד, משא"כ בברית ותורה שזהו רק לכתחילה. (וכן ראיתי בעוד אחרונים שתפסו כן בדעת הרמב"ם, ראה תורת רפאל סט"ו, ועוד).

אמנם הלח"מ שהניח בקושיא, מובן שתפס בדעת הרמב"ם דגם ברית ותורה זה לעיכובא, וכן כתב גם הב"י (שם), "אבל מדברי הרמב"ם משמע דלעיכובא קאמר, וכדברי רבינו", וממשיך, דכן איתא להדיא בתוספתא ובירושלמי דגם מי שלא הזכיר ברית ותורה מחזירין אותו, ע"ש. ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתא, למה שינה הרמב"ם בלשונו?

ואוי"ל בדעת הרמב"ם דאף שגם מי שלא הזכיר ברית ותורה מחזירין אותו, מ"מ ישנו חילוק גדול בין מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לבין מי שלא הזכיר ברית ותורה: דמי שלא אמר ארץ חמדה וכו' נחשב שחסר לו בעיקר הברכה, דזהו כל תוכן הברכה השניה ברכת הארץ, ולכן אם לא אמר ארץ חמדה וכו' נחשב כאילו לא בירך ברכה שניה כלל. משא"כ זה שצריך להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ י"ל, דגם אם לא הזכיר אין זה כאילו לא אמר ברכה שני', אלא דחכמים תיקנו שיש דין שצריך להזכיר בתוך ברכת הארץ את ענין הברית ותורה דבשעה שמודה על הארץ יש להודות גם על ברית ותורה.

ומה שצריך לחזור ולברך באם לא הזכיר ברית ותורה, אין הפשט משום שחסר לו בחפצא של הברכה, אלא היות שיש חיוב להודות גם על ברית ותורה, והמקום שבו נתקן להודות ע"ז הוא בברכת הארץ לכן מצד דין זה צריך לחזור ולברך, כדי שיוכל להודות על ענין הברית והתורה.

והדוגמא לזה (דאף שחייב לחזור ולברך אין זה משום שחסר לו בעיקר הברכה), הוא מהמחלוקת הידועה בענין הזכרת יעלה ויבוא במנחה של ר"ח (ראה לקו"ש חי"א ע' 16 הערה 13) דמי שטעה ולא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של ר"ח שלמחרתו חול, די"א שיתפלל במוצאי ר"ח שתים של ערבית, כדין מי שלא התפלל כלל. וי"א שלא יתפלל שתים, שכיון שכבר התפלל כל תפילת המנחה מבעוד יום, אלא שלא הזכיר בה ר"ח, הרי אינו מרויח כלום אם יתפלל ערבית שתיים, שהרי לא יזכיר בה עוד של ר"ח. ואין זה דומה לטעה ולא התפלל מנחה של שבת, שמתפלל במוצאי שבת שתיים של חול. שכיון שלא התפלל מנחה כלל א"כ ירויח תפילת שמו"ע, אע"פ שלא יזכיר בה של שבת (וכבר האריכו בזה האחרונים לבאר, שלדעה הב' גם כשלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב שכבר התפלל אלא שחסר לו הדין שצריך להזכיר ר"ח בתפילתו, ולכן כ"ז שיכול לתקן ולהתפלל שוב ולהזכיר ר"ח, צריך לחזור ולהתפלל. משא"כ במוצאי ר"ח כשאין אפשרות לתקן את חסרון הזכרה אין טעם שיחזור ויתפלל).

וא"כ גם בנדו"ד י"ל, דהדין שצריך להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ הוא כמו מה שצריך להזכיר ר"ח בתפילתו לדעה הב', דגם אם לא הזכיר אין זה כאילו לא בירך כלל אלא שצריך לחזור ולברך כדי לתקן את מה שלא הזכיר ברית ותורה, משא"כ מי שלא אמר ארץ חמדה וכו' בברכת הארץ או מלכות בית דוד בברכה שלישית, הרי שחסר לו בעיקר הברכה (וראה לקמן הנפק"מ למעשה, שי"ל בזה).

ועפ"ז מיושבת קושיית הלחם משנה על מה ששינה הרמב"ם לשונו, דבזה בא להדגיש, דאמנם למעשה גם בברית ותורה מחזירין אותו, אבל ביסודו זהו רק דין נוסף על עצם הברכה, שיש להזכיר גם ברית ותורה "וצריך להזכיר בה ברית ותורה". משא"כ מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה, חסר לו בעצם הברכה, ועד"ז מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה השלישית, גם חסר לו בעיקר הברכה.

והטעם לחילוק זה מובן בפשטות, משום דאמירת ארץ חמדה וכו' שייך לעצם הברכה השני' שהיא ברכת הארץ, משא"כ ברית ותורה שהם כמובן ענינים לעצמם, אלא שיש להם קשר ושייכות לענין הארץ שלכן צריך להזכירם בתוך ברכת הארץ.

ועד"ז בנוגע למלכות בי"ד בברכת שלישית, שהוא לא דבר נוסף שתקנו לאמרו אלא הוא שייך לעצם הברכה, וכמו שביאר שם הרמב"ם, שהטעם לזה ש"מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו לא יצא י"ח", הוא "מפני שהיא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד". (בנוגע לארץ חמדה וכו' לא הוצרך הרמב"ם להוסיף ביאור למה היא מעיקר ענין הברכה, משא"כ בנוגע למלכות בית דוד בברכה שלישית היה צורך לבאר במאי שנא מברית ותורה, וק"ל).

וי"ל דמקורו של הרמב"ם לחילוק הנ"ל, הוא מלשון הגמ' שם בתחילת הסוגיא דברכות (מח, ב) "תניא ר"א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא י"ח. נחום הזקן אומר, צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה". הרי דיש כאן חילוק ברור בלשון. ואף שהיה אפשר לתלות זאת שכל תנא אמר דבריו בסגנונו, הרי שהרמב"ם הבין שיש כאן חילוק בעצם בין הדברים, שזה מדין ש"צריך שיזכור בה" וזה שייך לעצם הברכה, וכנ"ל.

ונ"ל, דהנפק"מ לפועל בהנ"ל תימצא באחד שלא הזכיר בשבת רצה או יעלה ויבוא ביו"ט, שצריך לחזור ולברך. ובפעם הב' הזכיר של שבת או יו"ט אך לא הזכיר ברית ותורה או ארץ חמדה וכו' דאם לא הזכיר ברית ותורה לא יצטרך לברך פעם שלישית, ואם לא אמר ארץ חמדה וכו' יצטרך לברך פעם שלישית.

והיסוד לזה, הוא מ"ש בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סנ"ד), שלדעת הראשונים הנ"ל, דבלא הזכיר יעלה ויבוא בר"ח לא נחשב כאילו לא התפלל כלל, אם יחזור בר"ח ויתפלל משום ששכח לשאול טל ומטר, ובפעם הב' ישכח יעלה ויבוא, אינו צריך לחזור עוד, ע"ש. ועד"ז בנדו"ד, דהיות שעיקר ברכת המזון והזכרת ברית ותורה, כבר יצא בפעם הא', ובפעם הב' הזכיר של שבת או יו"ט בברכה"ז, הרי די בזה משום דגם בלי הזכרת ברית ותורה יש כאן חפצא של ברכה"ז.

משא"כ אם בפעם הב' החסיר ארץ חמדה וכו', הרי שחסר כאן בעיקר הברכה, וממילא זה שבפעם הב' הזכיר של שבת או יו"ט אינו כלום, משום שצריך להזכיר של שבת ויו"ט בברכת המזון. וכאן, שהחסיר בפעם הב' ארץ חמדה, הרי"ז כאילו בפעם הב' לא בירך כלל ברכה שניה, ומה הועיל לו שהזכיר של שבת, ויצטרך לחזור ולברך פעם שלישית.