בקובץ שעברה (ע' 54) הבאנו מ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכות ע"ז הי"ד: "ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג במנהג וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, וכתוב לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות" ע"כ.

והבאנו מה שהנו"כ ברמב"ם כולם כאחד מקשים עליו דאיך פסק כאביי במקום רבא הרי ק"ל בש"ס דהלכה כרבא בכ"מ כ"א ביע"ל קג"ם.

והבאנו תירוצים שונים לקושיא זו ומהם: הרדב"ז והכס"מ והלח"מ.

והבאנו בשם היד מלאכי סי' קנ"ט דכתב על הכס"מ: "חזר בו מזה בכס"מ תפילין פרק ד' הט"ו וברכות פ"ו, ה"ב. ותרומות ריש פרק י'.

והבאנו דהלח"מ בעצמו מקשה על מ,ש ומסיק אבל א"א לומר כן משום דבסוף הסוגיא אמרו ת,ש בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרו צרות הבת לאחין, ש"מ עשו ש"מ. וא"כ כיון דבסוגי אסקינן כך לא הי לו לרבנן למפסק דלא כסוגיא.

ועכשיו ננסה לפרש דברי הרמב"ם:

והנה מלבד מה שהקשו הנו"כ על הרמב"ם יש לעיין בלשונו הזהב, והוא, דהרמב"ם כתב הטעם על האזהרה של לא תתגודו, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, הרי אין דרך הרמב"ם בכלל להביא טעמי המצוות, ואפילו הלימוד של לא תעשו אגודות אגודות אינה מדרכו להביא. ועל זה יש לומר דהביאו משום דמאחר שכבר הביא בהל' ט"ז דהלאו דלא תתגודדו היא כפשוטו "גדידה ושריטה אחת היא וכו'" כך היו חובלים בעצמם לע"ז שנאמר ויתגודדו וכו' גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו וכו' ע"כ משו"ה הוצרך הרמב"ם להביא האי דלא תעשו אגודות אגודות לבאר איך בהפסוק דלא תתגודדו נכלל שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת אבל הטעם שהביא " שדבר זה גורם למחלוקת גדולה"לכאורה אין לה סיבה וטעם כלל.

ויש להעיר דבאופן כללי הטעם המובא ברוב ראשונים על לא תעשו אגודות אגודות היא משום דנראה כנוהגין ב' תורות. וז"ל רש"י ביבמות יג, ב. בד"ה לא תעשו דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום הכניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו, ע"כ. וכן כתב הריטב"א במגילה דף ב. וכן הוא שיטת הרא"ש ביבמות שם. וכן שאר ראשונים. והחינוך במצוה תס"ז הביא לשון הרמב"ם (והביא רק הלשון שזה גורם מחלוקת ולא כתב מחלוקת גדולה).

ואולי אפשר לומר בדעת הרמב"ם דבא לפרש למה פסק כאביי בהא ולא כרבא והוא דהרמב"ם לומד דפלוגתת אביי ורבא היא בהאי עניינא גופא היינו טעם הדין של לא תתגודדו דלאביי הסברא היא ב"דבר זה גורם מחלוקת גדולה" ולרבא הסברא היא משום ד"מיחזי כשתי תורות" או כדומה. והיינו דלרבא א"א להיות הסברא של "מחלוקת" דמאי נ"מ אם הגורם היא ב' בתי דינים או בית דין אחת, העיקר היא מה שהאנשם נוהגין קצתן מנהג אחד וקצתן מנהג אחר, והסיבה לזה לא מעלה ולא מוריד, וכן להיפך לאביי א"א להיות הסברא של ב' תורות. מאחר שהם ב' בתי דינים, דהרי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל בית דין יש לה כח לפסוק ולנהוג כמו שהיא רואה. ודבר זה מבואר בכ"מ בש"ס ודבר פשוט הוא ורק אם ב"ד אחד חולקין ופוסקים ונוהגים זה מנהג אחד וזה מנהג אחר אז נראה כב' תורות, ולפ"ז אתי שפיר למה הוצרך הרמב"ם לכתוב הטעם של "מחלוקת".

ואפ"ל דהכרח הרמב"ם לסברא זו היתה קושיית התוס' ושאר הראשונים, דאחר שתירצו אביי ורבא מ"ש עדיין נשאר הקושיא איך קבעו שבני כפרים יקראו יום אחר מבני עיירות כדמקשה בגמרא, ועי"ש בתוס' מה שרצו לתרץ, ואולי הרמב"ם הוכיח מקושיא זו דאין הסברא של לא תתגודדו משום "שתי תורות" דאם כן שייך גם כאן הסברא וע"כ הסברא היא משום "מחלוקת" ובזה סבר הרמב"ם דמאחר ש"הכל מודין שבני הכפרים קורין בזמנים שונים ואין כאן מקום למחלוקת ומאחר שכן צריכים ג"כ לסבור כאביי" כנ"ל.

ולפ"ז אפשר לבאר שיטת הכס"מ ולתרצו מקושיית היד מלאכי דלכאורה נראה דדבריו סותרים זה את זה כנ"ל. ואולי י"ל דאין כוונת הכס"מ דכ"מ דאביי ורבא חולקים אליבא דמ"ד אין הכלל דהלכה כרבא נוהג, כמו שכתב הוא בעצמו בהל' תפלין, ברכות ותרומות. כ"א שכוונתו דהיכא דהם חולקין במחלוקת שצדדי המחלוקת הראשונה יהי' כאביי אז אין הכלל דהלכה כרבא נוהג, מאחר דאין המחלוקת רק בין אביי ורבא, ומשו"ה אין הכרר נוהג, דרק כשהמחלוקת מיוחד בין אביי ורבא אז אמרינן הכלל דהלכה כרבא אבל כשהמחלוקת תלוי' בשיטות אחרים, ואיזה שיטה מתאימה לאביי אז נפל הכלל ההוא. ומשו"ה בהלכות תפלין, ברכות, ותרומה פסק הרמב"ם כרבא, כהכלל הנ"ל, ורק בנדון זה דלא תתגודדו פסק כאביי.

וביאר הדברים דבודאי אביי ורבא פליגי אליבא דר' יוחנן דסבר עשו ב"ש כדבריהם ובזה פליגי אי הסברא היא ד"מיחזי כשתי תורות" או משום "מחלוקת" כנ"ל. ומאחר דלר"ל דס"ל לא עשו משום דהם ב' בתי דינים בעיר אחת וע"כ סובר כן משום, הטעם דמחלוקת כמ"ש לעיל דלהטעם של "מיחזי כב' תורות" לא שייך בב' בתי דינים, נמצא שר"ל סובר כסברת אביי, ואע"פ שמסקנת הגמרא היא דעשו כשיטת ר' יוחנן ולא כר"ל, מ"מ אזלא הכלל דהלכה כרבא.

ולהעיר דאע"פ דאביי בעצמו אולי יש לו תירוץ דאפ"ל אם עשו ב"ש אינה סתירה לשיטתי' ומשו"ה לא קשה לי' קושית רבא מ"מ ר"ל דס"ל דלא עשו בודאי סובר דהסברא היא משום מחלוקת, רק דא"ל כסברת הלח"מ דאפילו עשו היו נזהרין מפני המחלוקת אבל אם לא עשו ודאי היא מפני המחלוקת ודו"ק.

היוצא מדברינו דהרמב"ם הדגיש הטעם של לא תתגודדו בכדי לבאר למה פסק כאן כאביי ולא כרבא ואגב מיושבת בהכי דברי הכס"מ. ודו"ק.

כתב הרמב"ם הלכות מילה פ"ג ה"א: "המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן. ואבי הבן מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה' אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו1.

ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם. ואין ראוי לעשות כן", עכ"ל הרמב"ם.

והשיג ע"ז הראב"ד, בנוגע ברכת להכניסו: "מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך, ונהגו אצלנו שהסנדק מברך".

וצריך ביאור במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בברכת להכניסו, דלהרמב"ם הרי"ז ברכה מיוחדת רק לאבי הבן; ולהראב"ד גם הבי"ד או מיוחד שבעם או הסנדק אפשר להם לברך ברכת להכניסו.

וביאר בזה בצפנת פענח על אתר "דהרמב"ם והראב"ד ז"ל פליגי אם החיוב על בי"ד רק שלא יהי' ערל או שיהי' מהול. דהרמב"ם סב"ל דהחיוב רק שלא יהי' ערל וע"ז לא שייך הברכה דלהכניסו. והראב"ד סב"ל דהחיוב מוטל על כל ישראל שיהי' מהול"2. דהנה ידוע סברת הגאון מרגצ'ובי, בנוגע לברית מילה דיש שם שלשה ענינים: א) פעולת המילה. ב) שיהא מהול. ג) שלא יהא ערל.

ואי"ז סתם חקירה אלא כל אחד מהג' פרטים הללו נוגע להלכה. (עי' לקו"ש ח"ג ע' 761 ועוד).

דבנולד מהול ה"ה מהול ואינו ערל, אבל חסר אצלו פעולת המילה וצריך להטיף דם ברית3.

ובמשך ערלתו היה אצלו פעולת המילה ואינו ערל. (ולפיכך פסק הרמב"ם דמותר לאכול בתרומה, הלכות תרומות פ"ז ה"י) אבל חסר אצלו המצוה, שיהא מהול (להישאר מהול), ולפיכך פסק הרמב"ם שם, "מדברי סופרים שימול פעם שניה עד שיראה מהול"4.

ובנולד עם ב' ערלות. ורק מלו אחת מהם היה אצלו פעולת המילה וה"ה מהול, אבל עדיין נשאר ערל, וצריך לחזור ולמול ערלתו השניה ולפיכך קטן שנולד כשהוא מהול ובברית שלו ישנו רק פרט א' דפעולת המילה. כי כבר אינו ערל והוא מהול פסק הרמב"ם בהלכות מילה פ"א הי"א דמילתו אינו דוחה את השבת. וכן מי שיש לו שתי ערלות אין מילתו דוחה שבת, כי במילת א' הערלות שלו ישנו הפרט דפעולת המילה, והוא מהול אבל עדיין ערל הוא וכו' ועוד ריבוי מינים מבאר הרגצ'ובי בהלכות מילה ע"י חקירה הנ"ל.

ומבאר הרגצ'ובי דהסיבה שתיקנו חכמים שתי ברכת המצוות, על מצוה אחת, ברכת על המילה וברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ברכה ראשונה היא על המצוה שלא יהא ערל, וברכה שניה היא על המצוה שיהא מהול, והחיוב על בי"ד היא רק שלא יהא ערל. ולפיכך בי"ד מברכין רק ברכה אחת, משא"כ אבי הבן יש עליו חיוב ג"כ שיהא מהול וע"ז מברך ברכה נוספת דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

ומסביר הרגצ'ובי בזה עוד, דלפיכך כשיגדל החיוב על בי"ד אינו שימולו אותו רק להכריח אותו שימול את עצמו, ולא יהא ערל, כי החיוב עליהם הוא רק שלא יהא ערל. ומביא לזה סמוכין מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שלו סוף פי"ט דשבת.

ובאמת כדברי הרגצ'ובי מוכח בריש הלכות מילה, דהרמב"ם כותב שם "ובי"ד מצווין למול אותו הבן . . ולא יניחו ערל בישראל".

אבל הראב"ד סב"ל דהמצוה חיובית שיהא מהול מוטלת גם על בי"ד ולפיכך גם הם מברכין ברכת להכניסו, אבל הא גופא טעמא בעי, אמאי להרמב"ם החיוב על בי"ד רק שלא יהא ערל, ולהארב"ד החיוב על בי"ד ג"כ שיהא מהול.

וי"ל בזה עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש ח"ל ע' 47 הער' 39. דהנה ידוע מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג מ"ט, בטעמי מצוות מילה.

א) כי המילה מחסרת התאוה היתירה על הצורך, כי האב כשישפך דמו יוסר מכסהו מתחילת בריאתו יחלש בלי ספק . . זהו החזק בטעמי מילה אצלי.

ב) ...ויש במילה עוד ענין שיהא לאנשי אמונה הזאת - מאמיני יחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי, כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל על אנשי דת זו, אך פעולה זו כלומר מעשה המילה, לא יעשהו אדם בו או בבניו, רק מתוך אמונה אמיתית. כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע, אבל הוא ענין קשה מאד...

ומסביר הרבי בהערה הנ"ל, דטעם הראשון למעט תאוות כו' ולהחליש זה האבר כו' להסיר כל המדות הפחותות אשר בכל הגוף, מתאים להענין בברית מילה, שלא יהי' ערל.

וטעם השני - למאמיני יחוד השם אות אחת - ובלשון רבינו בחיי "אות קבוע בבשר על אמונת היחוד לא ישונה ולא יסור לעולם, כו', מתאים להענין בברית מילה שיהא מהול, יעו"ש בארוכה.

והרמב"ם דסב"ל, כמבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דהעיקר לברר העולם, וכו' סב"ל דמצות מילה המוטלת על בי"ד הוא שלא יהא ערל, לברר ולצרף ולזכך את התחתון תחתון ביותר.

אבל להראב"ד דהעיקר הוא להמשיך קדושה מלמעלה סב"ל דאי אפשר לומר דהחיוב על בי"ד היא רק לברר ולזכך התחתון אלא גם החיוב להמשיך קדושה עליו מלמעלה, שיהא מהול.

ולעומתו הרמב"ם סובר כי טעם הראשון לברר המדות הפחותות, "זהו החזק בטעמי מילה אצלי", ורק על אבי הבן מסר לו ה' מצוה יתירה שיהא מהול, כמו שנתן לו מצוה לחנכו וכו'5. וראה בכ"ז ג"כ לקו"ש ח"ל ע' 59.