1) מ"א סי' רמד סקי"ד. והרי"ז לפי שיטתו בסי' רמג סק"ב. דפסק כמהר"י אבוהב, דבקבלנות דמרחץ אם רכוש הישראל מתרבה עי"ז דמרחצו פתוח והשכר לישראל הרי"ז אסור מעיקרא דדינא, ולא רק משום מראית עין, ואסור להישראל ליהנות משכר זה.

2) כן פי' בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' רנב קו"א סק"ו.

3) ט"ז סי' רמד סק"ה, והרי"ז לפי שיטתו בסי' רמז סק"א וב' - דפסק דבקבלנות דמרחץ אפי' שהישראל מרויח מזה הרי"ז אסור רק משום מראית עין. ולפיכך בדיעבד שכרו מותר, ולפיכך בצנעה מותר. ולכן פסק הרמב"ם, לאחרי שנותן ההיתר בהי"ב, כותב בהי"ג, בד"א בצנעה.

ובמהדורא בתרא דשו"ע אדמו"ר הזקן, לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, מוכיח מלשון הרמב"ם כפי' הט"ז - יעו"ש.

4) עיי"ש בהשיחה באריכות שמבאר דטעם הרמב"ם שלא תהא שבת קלה, מלמד אותנו דאפי' ע"י גוי קטן דלא שייכא בי' שליחות. ג"כ אסור אמירה לעכו"ם מטעם שלא יהא שבת קלה בעיני העם. וטעם רש"י דשליחות היא לומר שזה לא רק תקנה מיוחדת גבי שבת, וכפי שפסק אדמו"ר הזקן בחו"מ הלכות שאלה ושכירות וחסימה סי' כט, ואמירה לגוי אסורה בכל האיסורים שבתורה, כמו בשבת ומועד, וראה הדיעות בזה באנציקלופדי' תלמודית כרך ב' עמ' מד. – ועל טעם הג' דהסמ"ג עי' בפנים.

5) הסמ"ג כתב טעם השלישי הנ"ל בל"ת ע"ה, ריש הלכות יום טוב, ומקורו מהמכילתא בא פ"ט.

6) בפתיחה לאו"ח ח"א אותיות כ וכא.

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות פ"י ה"א "ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה תקנו חכמים דרך שבח והודי' לקב"ה כמו ברכות התפלה שכבר כתבנום ואלו הן: הבונה בית חדש, והקונה כלים חדשים, בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו מברך ברוך כו' שהחיינו".

ומבאר בזה הכ"מ וז"ל: "והדברים האלו אע"פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך, כדי שיצטרך לברך תקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב"ה כמו ברכות התפילה שאע"פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפילה ולא תחת סוג ברכות ההנאה", עכ"ל.

ולכאורה כוונתו שכיון שאינו נהנה בברכות אלו הרי"ז דומה לזה שאינו נהנה בתפילה ולכן הם באותו סוג.

וצריך להבין איך אפשר להשוות ברכות אלו לברכות התפלה הרי ה"אינו נהנה" שבתפילה זהו סוג אחר לגמרי מה"אינו נהנה" שבברכות אלו וכמובן בפשטות, וגם הנה בהלכות תפלה פ"ג ה"ב כתב הרמב"ם ותוכן דבריו בקיצור שמצוות תפילה הוא שיסדר שבחו של הקב"ה ושואל צרכיו בבקשה ותחינה ויודה על הטובה שהשפיע לו. ומלשון הכ"מ משמע שברכות אלו (שבהלכות ברכות פ"י) אינן נכללות כלל בבקשה ותחינה כיון שיש לו את זה כבר והן רק דרך שבח והודי', וגם אינן נכללות ב"יודה לו על הטובה שהשפיע לו", כיון שעדיין לא נהנה וא"כ לפי הכ"מ אין זה נכלל בהסוג דברכות התפלה, ולמה כתב הרמב"ם שזה בסוג ברכות התפלה, אה"נ שזה לא כמו ברכות הנהנין כיון שאינו נהנה עכשיו, אך לכאורה גם אינן בסוג ברכות התפלה. וכי בכלל שהשלילה דומה, שאינו נהנה עכשיו, לכן יכללו הן באותו סוג?

גם צריך להבין למה לא יהיו בסוג ברכות הנהנין, הרי עצם העובדה שיש לו בית חדש וקנה כלים חדשים וכדומה הר"ז עצמו גורם לו הנאה?

אך יש לתרץ בדא"פ, דהא דלשיטת הרמב"ם אין ברכות אלו נכללים בסוג ברכות הנהנין הוא משום דהמקור הראשון לברכות מסוג זה הוא המשנה פרק הרואה (ברכות נד, א), ושם נכתבו ב' הברכות הראשונות שמביא הרמב"ם בסוג ברכות אלו שהם כנ"ל הבונה בית חדש וקנה כלים חדשים, והובאו בתוך הדינים של ברכות הניסים והמתפלל כשנכנס לעיר, ולא נזכר בהמשנה כלל דינים של ברכת הנהנין, ולכן יש לומר שהם בסוג ברכות התפלה. וההסברה בזה היא דהרי לשיטת הרמב"ם תפלה היא בכל יום ולא רק כשצריך להשפעה מיוחדת. ובטעם המצוה מבואר, (עיין קנאת סופרים על סהמ"צ להרמב"ם מצוה ה ובחינוך מצוה תלג ובכ"מ), דלפי שעי"ז יבין וידע שהש"י הוא לבדו המנהיג עולמו ומשגיח בכל פרטי בריותיו כו', והיינו שנכיר שכל ההשפעות גשמיות ורוחניות הם מהקב"ה בלבד. ואפ"ל שעד"ז הוא בברכות אלו, דהנה זה שבנה בית חדש וקנה כלים חדשים אין לו הנאה ממשית עכשיו מדברים אלו כשמברך, דהברכה היא מיד כשגמר לבנות הבית או כשקנה את הכלים החדשים, ועד"ז בשאר הברכות. לכן אינן בסוג ברכות הנהנין. ורק הנאתו היא שמרגיש שיש לו היכולת ליהנות מדברים אלו, ולכן תיקנו חכמים ברכות אלו כדי שלא יהי' "וישמן ישורון ויבעט" והיינו שלא יגבה רוחו וישכח ח"ו על השי"ת.

או, אפ"ל, בדרך אחרת; שדווקא זמן כזה מסוגל שיודה האדם להקב"ה ביתר שאת ויתר עוז ולכן תוכן ברכות אלו הם בסוג ברכות התפלה שירגיש שהכל מאתו ית' וזה מה שכותב הכ"מ שברכות אלו הן ע"ד ברכות התפילה כיון שאינו נהנה דהיינו שתוכן אחד לשניהם שאינן הודאה על הנאה אלא רק לעוררו ולהזכירו על השגחתו ית'.

ועפ"ז י"ל שגדר התפלה הוא לא מציאות האדם שמודה להקב"ה על השפעה שקיבל או שצריך איזה דבר רק (בעיקר) להזכירו שהכל עפ"י השגחתו ית' ועד"ז הם ברכות אלו.

והנה עפ"ז יש לבאר ענין מוקשה לכאורה בדא"ח דהנה מבואר בלקו"ת (ראה יט, א ובכ"מ) דענין התפלה הוא לעורר רצון חדש להמשיך המשכה חדשה שהיא למעלה מסדר השתלשלות ולפי"ז מבואר בלקו"ש חכ"ט שיחת ר"ה - ו' תשרי, דעת החולקין על הרמב"ם וס"ל דתפילה מדאורייתא רק בעת צרה וכיו"ב, דס"ל דכיון שעיקר ענין התפלה לעורר רצון חדש למעלה מסדר השתלשלות שיהי' דבר חדש שלא הי' עד אז, וענין זה אינו מתאים כ"כ בדברים התמידים והרגילים שבכל יום (ששם אינו ניכר שפועל דבר חדש), ורק בענינים שע"י יהי' שינוי וחידוש בההנהגה שיהי' רווח ישועה והצלה מעת צרה וכיו"ב, דשם שייך שיהי' ניכר שפועל דבר חדש ע"י תפילתו, אז שייך חיוב תפילה דאורייתא.

והנה לכאורה אינו מובן שיטת הרמב"ם זה שיתפלל בכל יום מדאורייתא אע"פ שאינו ניכר שינוי בהרצון וי"ל דאה"נ המכוון שבתפלת האדם הוא שע"י התפלה יומשך רצון חדש וזה לא ניכר בכל יום אך עיקר ענין התפילה הוא "אינו נהנה" שהאדם ירגיש שאינו מציאות לעצמו ואין כאן שום מציאות כלל מלבד הקב"ה וכמו שמבאר בהמשך השיחה שכדי שתומשך רצון חדש למעלה מההגבלה דהשתלשלות צריך האדם לצאת מהגבלותיו ולבטל עצמו לגמרי להקב"ה כעבדא קמי' מארי'.

והנה המצוות בכלל מתחלקות לכמה גדרים: פועל, פעולה, נפעל, ולמשל בהלכות שבת, איסור מלאכת שבת האם עיקר העבירה הוא הפועל, שהאדם עשה מלאכה דהיינו שלא יעשה האדם מלאכה, או שהעיקר היא הפעולה שתעשה מלאכה זו לא משנה ע"י מה, או הנפעל מה שבא כתוצאה מהמלאכה דהיינו שלא יהא הרווח ממלאכה זו וכמבואר בכ"מ ענין זה והנפק"מ בזה.

ועד"ז י"ל במצוות תפלה. דלהרמב"ם גדר ועיקר המצוה היא הפועל שהאדם יתבטל להקב"ה, ולכן מצות התפילה היא בכל יום, דבכל תפלה הוא מתעלה במדריגות הביטול. משא"כ הפוסקים החולקים עליו סוברים שעיקר ענין התפילה הוא הנפעל שיומשך רצון חדש שיתרפא החולה וכדו' (אע"פ שגם לשיטתם יש גם ענין הפועל שהאדם יתבטל להקב"ה וכמפורש בחינוך מצוה תלג, ואולי י"ל שהביטול הוא כעין תנאי בהמצוה), וכשלא ניכר בגילוי המשכת הרצון חדש לא חייבה אותו התורה להתפלל.

לסיכום: לשיטת הרמב"ם גדר התפילה הוא שיתבטל האדם להקב"ה ע"י שירגיש שהכל מאתו ית', ולכן חיובה בכל יום כדי שיתעלה במדריגות הביטול, ולכן ברכות אלו דהבונה בית חדש וכיו"ב הן בכלל ברכות התפילה, דאין ענינם הודאה על הנאתו כ"א שירגיש שהכל מאתו ית'*.

*) ראה לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 117 הערה 34 בשיטת הרמב"ם. המערכת.