ברמב"ם הל' ביהב"ח פ"ג הל' יג כתב וז"ל: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו כפי כח הציבור שנא' ולרומם את בית אלוקינו ומפארין אותו ומייפין כפי כחן", עכ"ל.

ומבואר מדברי הרמב"ם דיש הידור מצווה בבנין ביהמ"ק עצמו, ובס' מעשה רוקח הק' דאיך אפשר להגביה את המקדש והא מדות המקדש מכוונות מדין הכל בכתב ה' עלי השכיל. ומתרץ דמשום הך קרא דלרומם הוי כקרא אשכח ודרוש. עכתו"ד.

ויש לבאר דבריו, דהנה במכילתא בשלח (טו, ב) עה"פ 'זה אלי ואנוהו' רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנוות קונו אלא אתנאה לפניו במצוות אעשה לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה וכו' רבי יוסי בן דורמסקית אומר אעשה לפניו מקדש נאה ואין נאה אלא בית המקדש שנאמר ואת נוהו השמו וכו'.

ויש לבאר מה מוסיף ר' יוסי על דברי ר' ישמעאל. דטובא אשמעינן ר' יוסי, דלפי ר' ישמעאל עיקר גדרי הידור מצווה הוי בהגברא ולא בהחפצא של המצוה דהמצוה היא הישיבה בסוכה ובציצית המצוה היא הלבישה ובא ר' יוסי להשמיענו דבמקדש נאה הוי ההידור בעיקר מצות בנין בית המקדש שיהא בית נאה היינו בהחפצא דהמקדש עצמו ולא רק בהגברא.

ועפ"ז יובנו דברי הרמב"ם, לפי ביאור המעשה רוקח, דמשום הך קרא דלרומם בית אלוקינו הוי כקרא אשכח ודרוש, ודבריו יתכנו רק אם הוי הידור בעיקר מצוות בנין ביהמ"ק, אבל אם הוי דין הידור כבכל התורה כולה גרידא דהגברא מהדר לא שייך לומר דהוי כקרא אשכח ודרוש, ויהי' אסור לשכוח מצד דין הכל בכתב ד' עלי השכיל. ולפיכך משמיענו הרמב"ם הפסוק 'לרומם' ללמדנו דחיוב זה הוא לא בהגברא הבונה אלא בהחפצא, בבית המקדש עצמו.

ועפי"ז נוכל לפשוט ספיקת המפרשים (ראה רמב"ם פרנקל במפתחות) אי בעינן דוקא שהגבהת המקדש תעשה ביום ולשמה (כמו שאר מצות בנין ביהמ"ק) דמכיון שההידור הוא בהחפצא, מסתבר דגם הידורו בעינן ביום ולשמה.

והנה בלקו"ש חכ"ז שיחה ב' לפר' ויקרא אות ג' מקשה כ"ק אדמו"ר זי"ע אהא דבהל' איסו"מ מביא הרמב"ם דוגמאות "שכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב בנה בית תפלה וכו'" ואינו מביא הדוגמאות מהגמ' (ומהמכילתא דכאן) סוכה נאה לולב נאה וכו' וע"ש.

ובהערה 28 שם מתרץ, א. דהרמב"ם ס"ל דאין הלכה כההיא תנא ד'זה אלי' היינו התנאה לפניו במצות אלא כאבא שאול. ב. שהרמב"ם ס"ל כדעת ר"י בן דורמסקית (שהובא לעיל) אעשה לפניו מקדש נאה ואין נאה אלא בית המקדש, ומסיים שם: "אף שגם שם לא הביא הכתוב דואנוהו. . ועצ"ע", עכלה"ק.

ואולי לפי מה שבארנו לעיל מובן בפשטות למה מביא הרמב"ם הפסוק דלרומם ואינו מביא הכתוב דואנוהו. דמ"ואנוהו" משמע דיש חיוב להגברא לפאר בית אלוקינו ואסור לשנות החפצא של ביהמ"ק (מצד דין הכל בכתב) ולכן מביא הרמב"ם הפסוק "לרומם" להשמיענו שיש חיוב הידור גם בבנין ביהמ"ק, ודו"ק.

וע"ש בהמשך השיחה החילוק בדין קרבנות להידור מצווה בכה"ת כולה.

ואגב הא יומתק מ"ש הרב נ.ג. בגליון תתקז (עמ' 55) לבאר בטוטו"ד למה לא מצאנו הידור מצווה בהידור חיצוני בהנהגת רבינו, ומבאר הרב הנ"ל (בא' האופנים) דכל ענין הידור חיצוני וכמו הא דסוכה מה, א דמניחין אותן בגיגיות של זהב שלא יכמשו. או הא דביכורים פ"ג מ"ב והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב וכו' שייכים רק במקדש.

ומבאר דשאני שתי מצות אלו שיסודן במצות מקדש והן חלק ממעשי המקדש (וגם מביא הרמב"ם בהל' ביהב"ח דלעיל) משא"כ אנוהו שייך להגברא ולא להחפצא ע"ש באורך.

ועפ"י משנת"ל יובנו הדברים היטב דדין הידור מצווה בהחפצא של המצוה (ולא הגברא) בעיקרו הוא רק במקדש, וזהו הוספת ר"י בן דורמסקית על דברי ר' ישמעאל. (ומזה, דהציון ברמב"ם פרנקל להמכילתא דידן מדויק עד למאד ודלא כמ"ש הרב הנ"ל דמקורו בכתובות קו, ב, ומסתמא כוונתו להמבואר שם דאין עניות במקום עשירות דאדרבה דין זה נראה דשייך יותר לחיובי הגברא מלהחפצא משא"כ מהמכילתא למדין כמשנת"ל - חיוב הידור בהחפצא דמקדש לא רק בהגברא). וממנו נלמד לכל שאר עניני המקדש דיש לפארן כפי כחן. דרק במקדש ועניני' שייך הידור חיצוני.

ידועה השקו"ט בראשונים. אי אמרינן איסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים כמו בשבת. ובאמת היא בעי' דלא איפשיטא במס' בבא מציעא פרק הפועלים. (צ, א). והנה הרמב"ם פוסק בהלכות כלאים פ"א ה"ג: "ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים", והשיג עליו הראב"ד, דהרי הרמב"ם פוסק באותו הלכה, "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקר אותן", ולפיכך משיג הראב"ד ". .והלא הוא מקיים בידיו. ועוד אמירה לגוי באיסור לאו, בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא".

ועו"ק על הרמב"ם דמיקל באמירה לעכו"ם באיסור כלאים, דהרי בהלכות שכירות פי"ג ה"ג. גבי איסור דלא תחסום שור בדישו פוסק הרמב"ם "אמר לגוי חסום פרתי ודוש בה . . אסור ", וכן בהלכות איסור ביאה, גבי איסור סירוס פרק ט"ז הי"ג פוסק הרמב"ם "אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו1"2.

והנה על קושיא הראשונה של הראב"ד דאיך אפשר לומר לעכו"ם לזרוע לנו כלאים כשאסור לקיים הכלאים בשדנו. ע"ז תי' הכסף משנה ועוד דזורעם ע"י גוי ואח"כ או נותנו מיד כמתנה להגוי קודם שיקלט. או מוכר הכלאים להגוי בדמים יקרים קודם שהשרישו.

אבל צריך ביאור מהי פלוגתת הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם הרי היא בעיא ולא איפשיטא ולקולא, ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים, ולהראב"ד הרי היא בעיא ולא איפשיטא ולחומרא, ואסור לומר לגוי לזרוע לנו כלאים.- וכן צ"ב הסתירה בדברי הרמב"ם גבי כלאים פוסק דמותר אמירה לעכו"ם וגבי לא תחסום שור בדישו ואיסור סירוס פוסק דאסור אמירה לעכו"ם3.

ועפ"י מה שביארתי בגליון תתקח, דלהרמב"ם איסור אמירה לנכרי בשבת היא רק דרבנן. שלא תהא שבת קלה בעיני העם, ולהראב"ד הרי"ז איסור קרוב לדאורייתא, וכדעת הסמ"ג אסמכתא מפורש בקרא (מדכתיב לא יעשה, י' צרויה ע' קמוצה, כו'). וכן יובן למה הרמב"ם פוסק דהיא בעיא ולא איפשיטא ולקולא דה"ה איסור דרבנן וספיקו לקולא. והראב"ד כאן בהשגות והסמ"ג בלאווין קפד כתבו דהיא בעיא ולא איפשיטא ולחומרא משום דמקורו בדאוריתא4.

(ועיין כעין זה בשער המלך הלכות שכירות. פי"ג ה"ג סד"ה 'ודע' וכן בשו"ת חתם סופר ח"ו ליקוטים סי' כד)5.

והסתירה בדברי הרמב"ם דבהלכות כלאים פוסק דמותר אמירה לעכו"ם ובלא תחסום שור בדישו וסירוס פוסק דאסור יש ליישב, עפ"י מה שכתב הרמב"ם בפרק שישי משמונה פרקים להרמב"ם. להסביר הסתירה, בין מאמחז"ל לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי ומה אעשה שאבי בשמים גזר עלי. ובין מאמר שלמה המלך ע"ה במשלי נפש רשע אותה רע, - דכשמדובר בחוקים, צ"ל אפשי ומה אעשה שאבי בשמים גזר עלי, כגון בבשר בחלב ובכלאים - משא"כ במשפטים הרי אם מתאוה להן זה סימן רע מאד, ונפש רשע אותה רע.

ולפיכך בכלאים דאין המעשה נתעב מצד עצמו רק מצד רצון העליון. פסק הרמב"ם דאמירה לעכו"ם מותר, ובאמת שכן הי' צ"ל במלאכות שבת דאינו מעשה נתעב מצ"ע - אבל גזרו כדי שלא יהא שבת קלה בעיני העם.

אבל בסירוס ודישה בפרה חסומה הרי"ז מצד צער בע"ח והוה בגדר משפטים, פסק הרמב"ם דשם אסור אמירה לעכו"ם. דנפש רשע אותה רע.

ועי' כעין זה ג"כ בחת"ס הנ"ל דמביא ראיות לשיטת הרמב"ם בזה, ממס' שבת קלט דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה כלאים ולא הזכיר הש"ס שם שום שקו"ט אמירה לנכרי בשאר איסורים. יעויי"ש.

והר"ז מתאים עם שי' הרמב"ם דהמצוות ניתנו לברר ולזכך שכל העולם. כמבואר בלקו"ש חל"ד נצבים שיחה ב' - ובפרט מצות דמשפטים הקשורות עם צער בעלי חיים וממילא פסק דאיסור אמירה לנכרי היה ג"כ בסירוס, ולא תחסום שור בדישו - ולא בכלאים דהיא חוקה.