כתב הרמב"ם בהל' סנהדרין (פט"ו ה"ז) - בענין המצוה לתלות את המגדף ועוע"ז: "ותולה אותו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד".

ומקור דברי הרמב"ם - לכאורה - בגמרא סנהדרין (מו, א-ב), וכן ציינו ב"מראי מקומות" שנדפסו לאחרונה בספר היד הוצאת 'חזק'.

וכן כתב בפירוש הכסף משנה, אבל הקשה: בסנהדרין שם אמרו "משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו" – אמנם הרמב"ם "לא כתב שממיתין אותו סמוך לשקיעת החמה, כמו שאמרו בברייתא, אלא כתב ותולהו סמוך לשקיעת החמה, שנראה שאין הקפידא אלא שיתלוהו סמוך לשקיעת החמה וכבר אפשר שימיתוהו מבעוד יום".

והנה ראיתי בלקו"ש (ח"ז ע' 169 הע' 56), שמזכיר את דברי הרמב"ם ומציין ש"כן משמע בספרי עה"פ - תצא כא, כג (ואח"כ מזכיר גם את הגמרא בסנהדרין הנ"ל). ואכן, כאשר מעיינים בספרי, נראה שהספרי מתאים יותר להיות מקור מדוייק לדברי הרמב"ם, כי בספרי מדבר רק על התליה ולא על המיתה עצמה, וז"ל: "כיצד עושים לו? ממתינים לו עד שחשכה ותולין לו ומתירין אותו".

ולפ"ז צריך להוסיף את הספרי כציון ב"מראי מקומות" שם.

בגליון תתקפ"ז עמ' 45 ואילך מביא הרב מ.מ.ר. דברי הרמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ג שכ' "שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה ושנת שש ושלשים ביובל היתה, שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון", ומעיר שאינו מובן מ"ש "שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון", היות שהרמב"ם עושה החשבון לפי הכניסה לארץ ולא לפי בנין הבית וכיון שאינו מזכיר כלל באיזה שנה נבנה הבית כשהיו בארץ א"כ מה מועיל לנו זה שהבית עמד ת"י שנה בשביל חשבון השמיטות.

וכ' שמהר"י קורקוס מציין למס' ערכין (יב, ב) ושם מבואר ע"פ הכתוב במלכים א (א, ו) שהבית נבנה ת"פ שנה אחר יציאת מצרים, ועי"ז יוצא החשבון מכוון, ע"ש. ומעיר ע"ז שהרמב"ם לא הזכיר כלל את הכתוב א"כ מה מועיל דברי הרמב"ם. ע"כ.

ורוצה ליישב שהרמב"ם כאן סומך עמ"ש לקמן ריש הל' ביהב"ח לדעת מספר השנים מכניסה לארץ עד בנין הבית, ומעיר שזה מתאים להשיטות שהרמב"ם סומך על מה שיכתוב לקמן, אבל לא להשיטות שאינו סומך על מה שיכתוב לאח"ז. ע"כ.

ולהעיר שנראה מס' כללי הרמב"ם הדנים אם הרמב"ם סומך גם על מה שיכתוב לאח"ז או רק עמ"ש כבר, שאינו אלא לענין הלכתי ודעתו להלכה, היינו היכא שאינו כותב או מפרש פרט או ענין ותנאי הלכתי במקום אחד ומפרטו במקום שני, בכגון דא שקו"ט בדעתו במקום שסותם אם סומך רק על מה שכתב לפני הלכה זו או גם על מה שכתב בהלכות שלאחרי זה, ע"ש. וכל זה אינו שייך לנדו"ד, מפני שדעת הרמב"ם להלכה כאן ברור, אלא שחסר לנו עוד מדע להבין ההוכחה שכתב (ובחסרון פרט זה ההלכה לא ישתנה), בכגון דא נ"ל פשוט שלכו"ע אפשר לסמוך ע"פ המובן ממ"ש הרמב"ם גם לאח"ז. [ויתירה מזה י"ל, שמספיק גם ידע כללי של הלומד גם אם אינו מובן מדברי הרמב"ם לאח"ז. ראה לקמן].

ובאו"א רוצה הרב הנ"ל ליישב, שהיות שהוא פסוק מפורש במלכים אין הרמב"ם צריך להביאו, והרמב"ם סומך שהלומד יודע הכתוב וממילא יצרף הכתוב לחשבון שכ' הרמב"ם. ונשאר ש"דוחק הוא כמובן ועצ"ע". ע"כ.

ובגליון הקודם תתקפ"ח עמ' 53 מבאר הרב מ. מרקוביץ הדוחק לומר שהרמב"ם סומך על המפורש בקרא דס' מלכים, אע"פ שכ' בפירוש בהקדמתו ש"אדם קורא בתורה שבכתב תחילה", דכבר דן כ"ק אדמו"ר זי"ע אם "תורה שבכתב" כאן הכוונה רק לחמשה חומשי תורה או לכל ספרי נ"ך, והכריע שהכוונה לחמשה חומשי תורה בלבד, ולפי"ז התירוץ הנ"ל "אינה תשובה" ולא רק דוחק. ע"כ.

[ולהעיר (לדידך לחידודי) שהוזכר זה בפירושי "תורה שבכתב", ספרי לבמדבר י, לב (והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא): "וכי מה טובה הטיבו לו אמרו כשהיו ישראל מחלקים את הארץ הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה אמרו כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו נתנוהו ליונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלים אותו ארבע מאות שנה וארבעים שנה שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים (מלכים א' ו א) צא מהם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה וכיון ששרת שכינה בחלקו של בנימין באו בני בנימין ליטול חלקם עמדו ופינו אותו מפניהם שנא' ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים (שופטים א טז)". ספרי זוטא שם. הובא בפסיקתא זוטרתא עה"כ שם. ועוד. ועי' הקדמת הרמב"ם. ואכ"מ].

והנה נכון שהכריע כן כ"ק אדמו"ר זי"ע, אבל נ"ל שאין זה קשור לנדו"ד, ועדיין פשוט לומר שסומך על הכתוב בספר מלכים.

ומבואר זה היטב ע"פ מ"ש ביין מלכות סי' ו' (נסמן ע"י הנ"ל) משיחות תשד"מ, (ואאריך אף שמספיק לקצר) וז"ל השייך לכאן: "שלפי הנתבאר שמ"ש הרמב"ם "אדם קורא בתושב"כ תחלה ואח"כ כו'" קאי על חמשה חומשי תורה בלבד ולא על נ"ך יכולים לבא לידי מסקנה עקומה ביותר שלדעת הרמב"ם א"צ ללמוד יותר מאשר חמשה חומשי תורה וס' יד החזקה ותו לא, שהרי כותב "ואינו צורך לקרות ספר אחר ביניהם", ונמצא שלדעת הרמב"ם א"צ ללמוד נ"ך! עד כמה מופרכת סברא זו, רואים תיכף שמתחילים ללמוד ס' היד שכל ספר וספר פותח הרמב"ם עם פסוק מנ"ך..!

והביאור בזה בפשטות, ישנם כמה דרגות בלימוד התורה . . כאשר מדובר אודות חיבור של הרמב"ם "הלכות הלכות" "כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל", בהכרח להקדים חמשה חומשי תורה שבהם נאמרו כל עניני המצות אשר עליהם מיוסד ס' היד, ולולי לימוד חמשה חמשי תורה לא יוכלו להבין כו"כ ענינים בס' היד הנוגעים להלכה, משא"כ נ"ך מכיון שבספרים אלו לא נאמרו מצות חדשות אין הכרח בלימוד זה כהקדמה ללימוד וידיעת הלכות התורה. אמנם כאשר מדובר אודות לימוד התורה בכלל הרי בודאי שבתורה שבכתב נכללים כל כ"ד ספרי קודש.

ונובעת טעות כזו מפני שתופסים מספר תיבות בלבד, הלשון "תורה שבכתב", ושוכחים אודות כללות הענין שאודותיו דנים", ע"ש, עכ"ל.

(וע"ש לענין לימוד הגמרא ועוד. [וראה שם סי' א' ס"ב שמפרש העתקת הרמב"ם הכתוב משוך גו' (בתהילים) לפני התחלת ההלכות שהוא ע"ד תנא "אקרא קאי" ע"ש. ושם סי' ב' שפתיחת כל ספר בס' היד בפסוק מנ"ך הוא בהתאם לקראו "משנה תורה" כמ"ש בהקדמתו כו']. וע"ע בהקדמתו לסהמ"צ בקשר לס' היד).

וראה בכ"ז בארוכה מאמר תפארת למשה למהר"צ חיות (נדפס בכל ספרי מהר"ץ חיות ח"ב). ושם לענין "קורות אומתינו בכלל ובפרט". ע"ש.

ועפי"ז נ"ל (וע"ד הנ"ל), היות שנדו"ד אינו קשור לדין מן הדינים לכן אינו ענין לפי' "תורה שבכתב" שכ' בהקדמתו, ומ"מ גם הלומד דברי הרמב"ם כאן יודע פסוק מפורש בספר מלכים (כמו שיודע כל שאר עניני התורה) גם כשאין הרמב"ם מעתיקו. ופשוט.

ומפורש הוא בכס"מ הל' שמיטה ויובל שם (שת"י שנים עמד בית ראשון): "כלומר מאחר שכתוב שבת"פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית כו'", הנה מעיר הערת הרב הנ"ל - וז"ש "כלומר", ומתרץ, "מאחר שכתוב כו'", היינו שניחא לי' לומר שסומך על הכתוב. (ומובן הדוחק לטעון שזה בהתאם לכללות גישת הכס"מ שהרמב"ם סומך גם על מ"ש לאח"ז כנסמן ביד מלאכי כללי הרמב"ם אות ו).