א. כתב הרמב"ם הלכות אישות פכ"ז הלכה כ"ד: "המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אעפ"י שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם", וע"ז השיג הראב"ד ואמר "אינו כן אלא א"כ כנסה סתם בעדים, דהוה ליה כמו שביטל תנאי בעדים" ולכאורה פלוגתתם היא אי ביטול התנאי הוה כמו קידושין חדשים וצריך עדים ע"ז כדעת הראב"ד, אי דהוה רק הסרת המונע וא"צ לזה עדים כדעת הרמב"ם. ובדרוש וחידוש לר' עקיבא איגר רוצה לומר דלא נחלקו בזה ומביא בזה דעת הרשב"א דלא מהני ביטול התנאי רק בתנאי בממון דהוה כאילו התקבלתי מנה. משא"כ בשאר ביטול תנאים צריך להיות כמו קידושין חדשים. ובמילא הרמב"ם מיירי בביטול תנאי דממון ובמילא א"צ עדים. והראב"ד מיירי בשאר ביטולי תנאים דהוה כמו קידושין חדשים. וממילא צריך עדים ורע"א רוצה לפרש דלשון הרמב"ם וביטל התנאי הוא לאו דווקא, אבל פשטות לשון הרמב"ם וביטל התנאי הוא משמע דמיירי בכל התנאים, והו"ל לפרושי. (ובפרט שבשו"ע העתיק לשון הרמב"ם ולא חילק ובפשטות מיירי בכל מיני תנאים).

ב. ועכ"פ צ"ב במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם ביטול התנאי הוה רק הסרת המונע וא"צ עדים. ולהראב"ד ביטול התנאי הוה כמו קידושין חדשים ואין צריך עדים. ולהראב"ד ביטול התנאי הוה כמו קידושין חדשים וצריך עדים. ובצפענ"ח על הרמב"ם כאן, כותב: עיין מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ דמנחות פ' י"ב , על הך דהרי עלי מנחה מן השעורים וסב"ל דהך דאמר שם באומר אילו הייתי יודע זה לא הוה נדר חדש רק נדר מעיקרא", עכ"ל. ויעויין שם בפיה"מ להרמב"ם מס' מנחות: ואין דברי חכמים במשנה הזאת אלא באיש שאומר אילו ידעתי שאין שם מנחה, אלא על סדר זה לא נתחייבתי כך אלא כפי הראוי נתחייבתי זהו מחוייב להשלים הקרבן.

ג. אבל לאחרי כ"ז עדיין צריך ביאור בשורש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד למה להרמב"ם הוו קידושין דמעיקרא וא"צ עדים, ולהראב"ד הוו קידושין חדשים וצריך עדים. ואוי"ל בזה עפ"י החקירה הידועה דהרוגצובי דלהרמב"ם העילה היא הקניין והעלול הוא האיסור א"כ כיון שמבטל תנאו מראה שבתחילה היה דעת קונה שלו לקנות גם מבלי התנאי שבאמת לכתחילה רצה לקדשה גם מבלי תנאי זה כי אחרת לא היה מוחל להתנאי, - ואפשר להקל בזה בדעת הרמב"ם כמו בשאר קנינים. אבל להראב"ד מכיוון שהעילה היא האיסור, ע"כ בתחילה כשאסר אותה ע"י תנאי אינה נאסרת כ"א בקיום התנאי ולא מהני דעתו שבאמת רצה לקדשה גם מבלי התנאי כי שם לא נוגע דעתו כי אם פעולתו, וצריך קידושין אחרים חדשים לגמרי.

ד. ועד"ז מצינו פלוגתתם בהלכות ברכות, דהרמב"ם פוסק בפ"ח הלכה יא: לקח כוס שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה לאמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו (דהולכין אחר כוונת פיו ). משא"כ הראב"ד צועק "כל מה שכתב בענינים האלו הכל הבל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו" וכאן רואין ג"כ דלהרמב"ם הולכין אחר כוונתו, וכוונתו הייתה לומר שהכל. כמו שבמס' מנחות מפרש הרמב"ם דהולכין אחר כוונתו לעשות מנחה ככתובה בתורה משא"כ להראב"ד הולכין אחר מה שהוציא בפיו. ומכיוון שהוציא בפיו בורא פרי הגפן כאלו לא ברך. וכן כאן בתנאים, כיוון שבפיו הוציא רק קידושין עם תנאי, א"כ צריך קידושין אחרים לגמרי כי קידושין הראשונים היו רק בתנאי, ובזה הסברנו ג"כ פלוגתתם - כשמינו השליח לקידושין, לדעת הרמב"ם צריך עדים, כי סובר דהעילה הוא הקניין ואין צריך עדים למינוי השליח כיוון שממנהו להעילה דהאיסור ואכ"מ.

וי"ל ע"פ פנימיות העניינים, דהרמב"ם סב"ל דבקידושין בין הקב"ה לישראל אין שום תנאי ועניין שמבטל הקידושין ובלשון היל"ש איה ספר כריתות שולחה אמכם, ואי"ז רק הסרת המונע, ובלשון הגמ' בנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן - ויה"ר שכבר נזכה להנישואין בקרוב בביאת משיח צדקנו.