בשו"ע אדה"ז סי' תר"ו ס"א כ' "עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו וכו' לפיכך יתן כל אדם אל לבו בעיוה"כ לפייס כל מי שפשע כנגדו וכו'".

ובס"ח "אע"פ שבכל השנה ראוי לכל אדם לפייס תיכף למי שפשע כנגדו, מ"מ בעיוה"כ צריך ליזהר בזה ביותר כדי שיהי' לב ישראל שלם זה עם זה ולא יהא מקום לשטן לקטרג עליהם".

וצלה"ב, א) לכאו' הטעם שצריך לפייס חבירו בעיוה"כ מבואר כבר בס"א, משום שאין יוה"כ מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד שיפייסנו, ולמה הוצרך כאן לטעם אחר? ב) את"ל שסב"ל לאדה"ז שיש שני טעמים לזה, אעפ"כ גם מקומה של הטעם השנייה הי' מן הראוי להיות בס"א בהמשך (והשלמה) לטעם הראשון?

ובפשטות נראה בזה דיש שני דינים במה דצריך לרצות את חבירו בעיוה"כ, חדא מצד הל' תשובה, והוא מכיון שבכדי שיתכפר לו על העון צריך ריצוי ביחד עם יוה"כ, לכן בעיוה"כ יראה לרצות לחבירו בכדי שיועיל הכפרה דיוה"כ, אבל זה שייך להכפרה על העון, ועוד דין מצד הל' יוה"כ, שביוה"כ יש ענין שיהי' לב כל ישראל שלם זה עם זה (ומקורו מהלבוש והטור, שהביא כן מפט"ו מפרקי דר"א), ולכן מצד ענין זה שביוה"כ יש לרצות את חבירו בעיו"כ.

ואפ"ל נפק"מ בין ב' הענינים היכא שבאמת לא חטא לחבירו רק שנדמה לו שחטא, או כיו"ב, שמצד ענין הכפרה אין שייך מכיון שלא חסר לו ענין הכפרה, משא"כ מצד ענין הב'.

ועי' בגמ' (יומא פז, ב) דר' חנינא הקפיד על רב, וקאמר בגמ' "אזל רב לגבי' תליסר מעלי יו"כ (לבקש מחילה) ולא איפייס, והיכי עביד הכי והא"ר יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים? רב שאני" ופרש"י בד"ה רב שאני "מחמיר הי' לעצמו" (ועי' בנו"כ השו"ע שם). ולכאו' אי"מ, דאם החשיב ענין זה לחטא, והחמיר ע"ע להשתדל לקבל ע"ז כפרה, א"כ מהו זה שאזל לגבי' רק בעיו"כ, והרי חובת התשובה הוא בכל השנה, ומבואר להדיא (בב"ח ועט"ז) שגם בכל השנה מצוה לפייס תיכף, אלא שיכול להניח הענין על יום אחר, אבל איך שייך לדחות את התשובה למשך שנה שלימה?

ואואפ"ל דהי' סב"ל דמצד ענין הכפרה באמת לא חטא ולא עשה לו רעה, והחומרא הי' (בעיקר) מצד ענין הב', וזה אכן שייך (בעיקר) בעיו"כ ולא בכל השנה (ועי' ברא"ש שם סי' כ"ד, שלכ' מבואר כן בדבריו, ועי' בפרישה על הטור, ולכאו' הוא מפרש שיש רק ענין הב').

וביוסף אומץ סי' תתקפ"ט כ' אודות מנהג העולם שהולכים לפייס לאוהביהם, שעל הרוב הוא שלא לצורך, "כי לא חטא לו, ואף אם במשגה חטא על כל פשעים תכסה אהבה וכו'". ואואפ"ל דכ"ז הוא מצד ענין התשובה והכפרה, משא"כ מצד ענין הב' שהוא מדיני יו"כ, דשייך גם באוהבים, וכמו שכ' שם דמנהג אבותינו תורה.

ועפ"ז מובן שבתחילת הסימן מדבר אדה"ז אודות ענין הריצוי כפי שזהו דין והלכה בפנ"ע, רק שכיון שזה נוגע בעיקר בעיו"כ לכן מקומה בהשו"ע בהל' יו"כ (ובדוגמת הל' תוכחה שבסי' תר"ח, ועוד), אבל בעצם אי"ז שייך להל' יו"כ כ"א להל' תשובה על עבירות שבין אדם למקום [ובסגנון אחר אפ"ל שההתחלה דס"א ה"ז (מלבד ההל' שבדבר שצריך לרצות חבירו בעיוה"כ) גם הביאור והטעם לקביעות הלכות אלו במקום זה (ולכן זהו ההקדמה להסעיף)].

ולאידך בס"ח מוסיף אדה"ז עוד ענין שזהו מצד הל' יו"כ (ושייך יותר לסי"א שבסיום הסימן אודות הטבילה עיוה"כ ועייג"כ במחה"ש), ולכן: א) נכתבה במקום בפנ"ע ולא בין ההלכות ששייכות להל' בין אדם לחבירו ב) לא נכתבה כטעם נוסף על הטעם בס"א כ"א כענין בפנ"ע, כי הם שני ענינים שונים לחלוטין (וצע"ק דלכ' לפ"ז ס"ט וס"י מקומם קודם ס"ח).

[ולהעיר שבגליון מצויין דהמקור מהעט"ז, אמנם שם מבואר רק החילוק שבכל השנה אי"צ לפייס מיד משא"כ בעיו"כ, אבל לכאו' שם אין הכרח לומר שזהו מצד הל' יו"כ, דלכאו' למ"ש שם הי' מספיק הטעם דס"א].