ראיתי את הספר "תיקונו מקוואות" המבאר בטוב טעם את מעלת מקווה שתיקן כ"ק אדמו"ר הרש"ב, והנני מעיר מספר הערות לענ"ד.

1) הוספת "בור זריעה" במקווה שיש בו "אוצר תחתון" (ע' פד ואילך):

תקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (אג"ק חי"ז ו' תסב) שהקב התחתון יהיה מול מקום כניסת המים השאובים למקווה (שהיא כדי למנוע מצב של ג' לוגין כו'), לכאו' אינה יעילה ברוב המקוואות, כיון שיש מרחק גובה של יותר ממטר וחצי, בין מקום כניסת המים שאובים לנקב, ומטבע המים להתפשט לרוחב בעת נפילתם, וממילא חלקם, ואולי רובם, יפלו על רצפת המקווה ולא על הנקב.

א"כ גם כאן יש מעלה בהוספת בור זריעה שמהלוג הראשון המים אינם בגדר שאובים אלא מים כשרים.

זאת ועוד:

הלא במקווה מחפשים להוסיף כל מיני חומרות, כמ"ש רבנו (אג"ק ח"ג ע' רעג) - במענה לרב שטען מה עניין להוסיף כל מיני גיבובי חומרות - "ידוע שבמקווה משתדלים לצאת ידי כמה וכמה דעות", ועאכו"כ בעניין שהרבה מאחב"י החרדים מדייקים ומקפידים בו, בור זריעה והשקה.

וא"כ מדוע שגם כאשר הנקב היינו מול מקום כניסת המים שאובים שלא נקיים את דעת רבנו: "שהיו שני בורות של מי גשמים אחד להשקה והשני לזריעה" (אג"ק ח"י ג' קמ), בנוסף לאוצר התחתון.

שמעתי שי"א שיש איזה גריעותא בדבר, כשעושים בנוסף לאוצר התחתון גם זריעה והשקה, ולא ידוע לי מהו?

אגב במ"ש בהערה פז שלאחר בור הזריעה יוסיפו המשכה, לכאו' זה נראה קצת מוזר שיש הוספת מעלה של "המשכה" לאחר הזריעה (ואדרבה אולי ימצאו בדבר איזה שהוא פגם). והתייעצתי בנדון עם כמה מרבני אנ"ש (הגרמש"א ועוד), וגם הם סברו כך.

2) צורת בור המקוה

אצל רוב העולם הבור הוא בצורת "ח" [וכן בונה המרכז לטהמ"ש באה"ק], ואצל אנ"ש הרבה מהמקווואות הנם בצורת "ו" (פס ישר).

בכלל הדבר תלוי בצורת הטבילה:

דטבילה כדג (שהיא צורת טבילה קשה לביצוע) - נוחה יותר לביצוע כאשר המקווה בצורת ו, שכן אז מקום המים הכי עמוקים, שעליו עומדים בעת הטבילה, הינו בקו ישר מול המדרגות, וממילא אפשר לטבול לכיוון המדרגות ולהיאחז בהם עם הידיים בעת מתיחת הגוף והטבילה בשכיבה, ואינה מרתת בעת הטבילה (ראה גם ברשימת תיקון המקווה של אדה"ז);

אבל בטבילה בעמידה אין כל צורך בכך, כיוון שהיא יותר נוחה ופחות מרתת כו', ואין צורך לאחוז במשהו בעת הטבילה (וגם א"א להיאחז ברצפה בידיה, שהלא אינה מגעת לשם). לכן בונים את הבור בצורת "ח", כאשר המקום שבו המים הם הכי עמוקים הוא ברגל השמאלית של ה-"ח" (ולא ממול המדרגות), ושם טובלים ללא כל בעיה.

ויש במקווה זה יתרון לא רק מבחינה הנדסית (שהוא קל יותר ונוח יותר לצורת הבנייין, ובפרט במקוואות קטנות), אלא גם למנוע חשש של ה"קטפרס" לדעת ה"דברי חיים" (יו"ד ח"ב סצ"ז) שהמדריגות הם קטפרס וינם חיבור ואסור לטבול עלה מדריגות, אלא יש לטבול על מקום שיש עליו ארבעים סאה. ובנדו"ד המקום הנוח הוא על הרגל השמאלית של ה-"ח". וכן ייעץ למרכז הארצי לטהמ"ש הרה"ג הרב שלמה זלמן אוירבך זלה"ה (שמעתי מהרב לוי שי').

ממכתב רבנו הידוע (אג"ק ח"ג ע' רכז) נראה שדעתו שהטבילה בעמידה ולא כדג, וא"כ גם צורת הבור עדיף שתהיה כ-"ח". [אגב בספרו של הרב פרקש "טהרה כהלכה" ע' תקסב מציע מעין פשרה שתבטול גם בעמידה וגם כדג].

אמנם בצילום המקווה שברוסטוב רואים בבירור שהבור הוא בצורת "ו". ויל"ע האם יש הוראה מפורשת לבנות כך, או שבנו כך מסיבה טכנית, שכך היה נוח יותר לבנות.

3. בעניין ב' נקבים בין בור הטבילה לאוצר התחתון

לדעת הגרמ"ש אשכנזי (ע' קכז) הסיבה שעשו נקב א' בשיש עצמו זה כדי שיוכלו להרים את השיש ולכן הוא אומר ש"כהיום שישנה אפשרויות אחרות להוציא את השיש, יכולים להיות ב' הנקבים ברצפה ואז בטוח שיושארו לתמיד".

ולא זכיתי להבין: ראשית - האפשרות האחרת (לעשות בשיש נקב אחר, שלישי במספר, אלא שהנקב הזה הנו קטן יחסית, לא טפח אלא אצבע) אינה חידוש טכנולוגי שהתחדש בדורנו, אלא זה דבר פשוט שהיה גם בעבר ולמרות זאת רואים שעשו את הנקב של טפח דווקא בשיש.

שנית - אפילו את"ל שיש כיום שיטות חדשות לשליפת השיש שלא היו בעבר, ובהן אין צורך לעשות נקב בשיש, מה אכפת לן שלמרות זאת נעשה את הנקב בשיש עצמו. אף אם כך נהג רבנו "נפק מפומיה דרבי'". ובפרט שאולי יש בנקב טפח בשיש עצמו מעלה נוספת בזה שהוא מוציא את השיש מגדר "כלי" ואז יש עילוי נוסף במקווה.

והחשש שאולי יחליפו בעתיד את השיש ובטעות יביאו שיש ללא נקב - לענ"ד היינו חשש רחוק. שהרי רואים במוחש שכל דבר קטן במקווה מתייעצים עם הרבנים ומורי הוראה, ועאכו"כ כשנשבר השיש וקונים אחר שבוודאי זה יבוא לידיעת הרב, והוא יורה לקנות שיש עם נקב [ובכל מקרה הלא אפילו בנקב א' המים כשרים לטבילה לכתחילה לכל השיטות].

וע"כ נלע"ד שהסיבה שאדמו"ר הרש"ב עשה נקב א' בשיש עצמו כדי להרוויח בחדא מחתא את שני דברים: הן נקב נוסף שמא ייסתם הנקב האחר, והן שיהיה נקב בשיש והוא יוציאו מתורת כלי בוודאות גמורה.

אגב: בהרבה מקוואות עושים את השיש באמצע בור הטבילה ואז יש חשש רחוק שמא ח"ו יכנס רגל הטובל אל הנקב, אולם במקווה שברוסטוב רואים שהשיש היינו בפינה ואכן גם הנקב הוא בפינה וכך אין כל חשש.

4) בענין גודל השיש:

ברשימת הגר"י לנדא נאמר שהשיש הוא: "כדי שאפשר יהיה להיכנס דרך שם לתחתונה (לאוצר התחתון) לנגב אותם בזמן שיצטרכו להחליף את מי הגשמים".

בתרשים המקווה שברוסטוב (ע' מד), החור הוא בגודל 30 על 40 ס"מ. ולכאו' זה מידי צר עבור לאדם רגיל לעבור דרכו אל האוצר התחתון? ואכן כיום, בהרבה מקוואות עושים חור גדול יותר (בערך 60 על 60 ס"מ).