ר"מ בישיבה
א] בסש"ב פרק מט כתב אדמוה"ז, וזלה"ק: "ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים שתקנו ברכות ק"ש שתים לפני' כו' דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע כמ"ש הרשב"א ושאר פוסקים, ולמה קראו אותן ברכות ק"ש ולמה תקנו אותם לפני' דווקא...", עכלה"ק.
ובהגהת צ"צ מציין להרשב"א הובא בב"י סי' נט, וזלה"ק: "וכן מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה הקורא ק"ש בלא ברכותי' יצא דברכות אינן מעכבות. ומיהו מסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן בלא ק"ש ואע"פ שברכות לפני קריאתה נתקנו לאו ברכות של ק"ש הן כדי שתאמר האיך יברך .. [דברכת המצות מברך עליהן רק עובר לעשייתן], שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות את שמע ולפיכך אע"פ שיצא ידי קריאה ידי ברכות לא יצא וחוזר וקורא ברכות בפ"ע", עכלה"ק.
וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' ס ובשו"ע אדה"ז שם סעי' ב.
ובשו"ע אדה"ז סי' נט סעי' ד פסק דא"א להוציא אחרים אלא בציבור, דלא כברכת הנהנין וברכת המצות דיחיד מוציא את היחיד שאינו בקי (רא"ש).
ובסי' נח סעי' י פסק דאחר שעבר זמן ק"ש קוראה בברכותי' אע"פ שלא יוצא מצות ק"ש, דהברכות דינה כתפלה (רבנו האי).
ונמצא דלהלכה פסקינן דברכת ק"ש אינה כברכת המצות אלא ברכת שבח.
וזהו תוכן הקושיא בתניא דא"כ מדוע נתקנה ברכות אלו לאמרן קודם ק"ש ומדוע נקראים ברכות ק"ש.
ב] אמנם מצינו מחלוקת בפוסקים בשו"ע במי שהתפלל עם הציבור וסיים ברכת "הבוחר בעמו ישרא' באהבה" קודם שסיים השליח ציבור, אם יכול לענות אמן אחר השליח ציבור, דהובא ב' דיעות בשו"ע סי' נט ובשו"ע אדה"ז שם סעי' ד.
דהרמב"ן (ברכות יב, א) ורבינו יונה (ברכות מה, ב), וכן פסק המחבר בסי' נט, כתבו דלא יענה אמן - דלא להפסיק בין הברכה לק"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות פ"א ה"ז.
אבל הרמ"א שם פסק דמותר לענות אמן אחר ברכת הש"ץ, והטעם מבואר בב"י שם, והובא באדה"ז שם: "דאין חשש במה שמפסיק בינה לק"ש, לפי שברכות ק"ש אינן דומות לשאר ברכות המצוות שהרי אין מברכין אקב"ו לקרות ק"ש, אלא ברכות בפ"ע הן ותיקנו לברך אותן קודם ק"ש. וכן המנהג פשוט במדינות אלו כמ"ש סי' סא [סעי' ד]".
ולכאורה משמע דנחלקו האם הברכה דק"ש היא גדר דברכת המצוות, שאסור להפסיק בינה להמצוה בעניית אמן (אפילו אחר ברכה של חברו), או דאינה ברכת המצוות רק שבח שתקנו לומר קודם ק"ש ואין בה הפסק.
וראה בחידושי הרמב"ן ברכות כב, ב ד"ה 'כבר', וז"ל: "כבר הי' מנהג בעיירות לומר בין אהבת עולם לק"ש א-ל מלך נאמן, ובילדותי נתקשה עלי לפי שהדבר ידוע שאהבת עולם ברכת המצוות היא לק"ש שכל הברכות כולם טעונות הן ברכה עובר לעשייתן, וכן בהלל וכן במגילה וכן בקריאת התורה וכ"ש ק"ש". (ולהעיר מהרא"ש ברכות פ"א סי' א בשם רב עמרם גאון).
ומשמע מדבריו שזהו ברכת המצות כמו שאר הברכות שמברך קודם לעשיית המצוה, ולכן פסק שאין להפסיק. וזהו דעת המחבר שם.
ג] ועפי"ז יש להעיר דבתניא משמע דבפוסקים מבואר דאי"ז לכאורה ברכת המצוות, ולכן מקשה מדוע נתקנה קודם ק"ש ונקרא ברכות ק"ש,
- והרי בשו"ע אדה"ז הובא דעת י"א שאסור להפסיק.
ובפשטות יש לומר דלהלכה פסק אדה"ז שם כהרמ"א דמותר להפסיק דאי"ז ברכת המצוות.
אמנם יש לומר בדעת אדה"ז דגם לדעת הי"א שאסור להפסיק - אין טעמם משום דהוי ברכת המצוות, כמו שמשמע לכאורה בחידושי הרמב"ן הנ"ל,
- שהרי באדה"ז שם בתחילת סעיף זה כתב בסתם דאין מוציא יחיד את שאינו בקי בברכות ק"ש דלא הוי ברכת המצוות אלא ברכת שבח שרק בציבור יכול להוציא,
ואח"כ הביא ב' דיעות אם מותר להפסיק. דמשמע, דלכו"ע אי"ז גדר ברכת המצוות רק ברכות שבח והודאה.
והטעם דאסור להפסיק לדעת הי"א, הנה באדה"ז שם כתב וזלה"ק: "וי"א שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישרא' באהבה לא יענה אמן שלא להפסיק בין ק"ש לברכה שלפני' כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפני'...".
- והנה באדה"ז לא הדגיש דברכות ק"ש הוי ברכת המצות, אלא דכמו דאסור להפסיק בין ברכה למצוה - כמו"כ לא יפסיק בין ברכה לק"ש (ועד"ז משמע ברמב"ם שם).
ויש לומר דבעצם אינה ברכת המצוות, אלא מכיון שלפועל נתקנה לאומרה קודם ק"ש והוי ברכות ק"ש - נתקנה באופן שיש לה דינים כמו ברכת המצוות שלא להפסיק.
ועפי"ז יש לבאר דבתניא מקשה למה תקנו הברכה קודם ק"ש, דבעצם הרי אין לה שייכות לכאורה לק"ש,
ודעת הי"א היא - דלאחר שנתקנה לאמרן קודם ק"ש ונקרא ברכות ק"ש - דינה שלא להפסיק כמו בשאר ברכות המצוות (לפי דעת כמה ראשונים).
ד] והנה במפרשים הקשו דאיך אפשר לומר דאסור להפסיק בעניית אמן בין הברכה של ק"ש לק"ש, הרי בק"ש מותר להפסיק בין הפרקים בשאילת שלום מפני הכבוד, ובשאר ברכות המצוות אסור להפסיק בין הברכה למצוה בשאילת שלום מפני הכבוד. (ראה בשו"ע אדה"ז סי' רו סעי' ג: "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין הברכה לאכילה אפי' מפני הכבוד והיראה...").
ומזה מוכח דאין ברכות ק"ש ברכת המצוות, שהרי מותר להפסיק בשאילת שלום, ומאי שנא דבעניית אמן אסור להפסיק. כן הקשה בב"י סי' נט ד"ה 'ומשמע'. וראה בספר 'מגן אבות' להמאירי ענין א, שהקשה כן על הרמב"ן.
ואין לתרץ דרק בשאילת שלום מפני הכבוד התירו, ולא בעניית קדיש וקדושה, - שהרי בשו"ע סי' סו נפסק, והיא דעת רבינו יונה ועוד, שק"ו שמפסיק לכבוד של הקדוש ברוך הוא. וא"כ למה פסק רבינו יונה דלא להפסיק בעניית אמן בין ברכה לק"ש.
אמנם יש לבאר: דאין כוונת רבינו יונה דהוי ברכת המצוות, אלא דלאחר שתקנו לאמרן קודם ק"ש ותקנו שיהא ברכות ק"ש - יש לה דין כמו ברכת המצוות שדינה שלא להפסיק בעניית אמן זה.
וע"ד שפסק בסידור אדה"ז הל' תפילין ד"ה 'כשמפסיק', בא"ד: "ואסור להפסיק באמצע הברכה של קריאת שמע אפילו בעניית אמן שאחר ברכה זו עצמה", (וראה בקצות השולחן סי' יט בבדי השולחן סק"ג, שמדייק שרק באמצע הברכה אסור לענות אבל בסוף הברכה מותר), דאף שבאמצע הברכה מותר להשיב מפני הכבוד ועניית אמן יהא שמי' רבה וכיו"ב, מ"מ לא התירו בעניית אמן זה. ועד"ז סברי הני פוסקים, דגם לאחר הברכה, משום הפסק, שלא לענות אחר אמן זה.
ה] והנה בספר המנהגים עמוד 11 כתב: "הש"ץ מסיים ברכת הבוחר כו' באהבה - בלחש. כן נוהגים כל ימות השנה".
והטעם לכאורה כדי שלא יצטרך לענות אמן, דהוי הפסק לפי דעת כמה פוסקים.
ובאגרות קודש מכ"ק אדמו"ר חי"ג עמוד קנד כתב, וז"ל: "ובמנהגים שמזכיר - בהנוגע לסיום ברכת הבוחר בעמו ישרא' באהבה בלחש, שמעתי הוראה זו בפירוש מכ"ק מו"ח אדמו"ר...".
והנה לכאורה בשו"ע אדה"ז נפסק דמותר לענות אמן ולא הוי הפסק.
ואפשר דאחר שנתבאר ונתגלה הביאור בתניא למה נקרא ברכות ק"ש - יש לה יותר שייכות בגלוי בין הברכה לק"ש, שמשום זה יותר נכון שלא להפסיק ע"ד ברכות המצוות.
ולכאורה עניית אמן דקדיש וקדושה יהי' מותר בין סיום הברכה לק"ש, שהרי כמו דשואל ומשיב מפני הכבוד כמו"כ מותר לענות קדיש וקדושה, דכבוד שמים עדיף כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' סו סעי' ד, ורק בעניית אמן זה החמירו שלא להפסיק (ע"ד באמצע הברכה כנ"ל). וצ"ע בזה.
Download PDF