א) בסי' קנט סוף סי"ג: אם נטל ב' ידיו בבת אחת שאדם אחר שופך עליהן נעשו שתיהן כיד אחת ואינן מטמאות זו את זו בנגיעתן זו בזו כשמשפשפן במים זו בזו להגיע המים לכל הפרק ... ואף על פי שאין המים מגיעים לכל הפרק מכח הכלי אלא בשפשופו אין בכך כלום.

למרות שרבינו הזקן כותב הלכה זו בפשיטות, לא נסמן לזה שום מקור, לא בדפוס ראשון ולא בשאר הדפוסים ולא בס' מ"מ וציונים.

לפום ריהטא לא מצאנו את מקור ההלכה הזאת, וגם אינה מובנת כ"כ, שהרי: א) על חלק מהיד לא הגיעו המים בנטילה כ"א בשפשוף, וכי היכן מצינו ששפשוף יכול להחשב כנטילה. ב) לפני זה באותו סעיף כותב רבינו: "שלא אמרו רביעית מים אין מקבלים טומאה אלא בדרך נטילה שהוא כששופכם על כל הפרק שהיא נטהרה בנטילה זו אבל אם שפכם על החצי הרי חצי זה בטומאתו לדברי האומרים שאין ידים טהורות לחצאין כמו שיתבאר בסי' קס"ב וחוזר ומטמא את הידים", ומאי שנא הכא שאין המים מיטמאים מיד כששפכם ולא הגיעו לכל הפרק?

[מקום אחד נוסף מצאנו בשו"ע רבינו הזקן, שהשפשוף מועיל בזה בנטילת ידים שלפני התפלה, והוא במהדו"ב סי' ד סוף ס"א (וגם שם לא צויין מקור להלכה זו). אמנם שם מיירי בנט"י שאינה צריכה כלי ולא כח נותן - כמבואר שם, וא"כ מהי ההוכחה מהתם להכא?]

ונראה שהמקור לזה הוא בפסקי התוס' סוטה פ"א אות ה (הובא בתרומת הדשן סי' רנט): נוהגין העולם לזרוק מן הכלי ליד אחת ואחר כך משפשף בחבירתה.

ואף שזהו רק לשיטתם בשיטת ר"ת, שמביאה רבינו בתחלת הסעיף וכותב עליה "ויש מתירין בזה ... וכן נהגו מקדם להקל אבל העיקר כסברא הראשונה ולכן יש להחמיר לכתחילה". ואף אשר גם לשיטה זו לא התיר רבינו לעיל אלא: "כגון ששפך עליה רביעית בבת אחת ונטהרה ומקבל בה עוד מים ושופך ממנה על השניה ג"כ רביעית בבת אחת או אפילו מעט מים ראשונים ושניים ומשפשף זו בזו שיגיעו המים בשניה בכל הפרק הצריך נטילת ידים", מ"מ למד רבינו משם את הסברא הזאת אף בענינינו ואף לדברי הכל. ועדיין צ"ע בכל זה.

ב) בגליון הקודם כתבתי אודות ציון "ט"ז" המצויין על גליון שו"ע אדה"ז סי' קנח סי"ג, ואשר נלאו המדפיסים וכותבי הציונים ומראי מקומות, לאתר את מקומו של הט"ז.

אזכיר כאן עוד ציון כזה, בשו"ע סי' קסב ס"ז: כששופך הראשונים על היד צריך ליזהר ולשפוך בשפיכה אחת על כל פרק הצריך נטילת ידים. ועה"ג מצויין: ט"ז.

בדפוסים המאוחרים הדפיסו את הציון הזה בין חצאי עיגול "(ט"ז)", מבלי לאתר את מקומו. ובמ"מ וציונים של הרב מאנגעל שי': (ט"ז) סק"ה. עייג"כ א"ר סק"ח. ה"ב סק"ד.

אמנם בכל הנ"ל מיירי בענין חיבור ע"י טופח ע"מ להטפיח, ובענין שפיכה ארוכה שאינו מפסיק לזוב, שבזה מיירי רבינו לקמן בהמשך הסעיף. ואם כוונתו למ"ש הט"ז "עד הפרק" הרי זהו רק העתק לשון הטור על אתר, ולא בא הט"ז לחדש כאן דבר זה.

ונראה שהכוונה לט"ז סי' קנט ס"ק ז (הב'): נראה פשוט ... אם הם [המים שבשפיכה ראשונה] מקובצים תוך היד, פשיטא דנטמאו, אע"פ שהם רביעית, דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד.

וכן פסק רבינו בסי' קנט סי"ג: אבל אם מקבל רביעית בפיסת היד לבד ומשפשף בהם שתי ידיו לא עלתה לו נטילה כי מיד שקיבל המים בפיסת ידו נטמאו שלא אמרו רביעית מים אין מקבלים טומאה אלא בדרך נטילה שהוא כששופכם על כל הפרק שהיא נטהרה בנטילה זו אבל אם שפכם על החצי הרי חצי זה בטומאתו לדברי האומרים שאין ידים טהורות לחצאין כמו שיתבאר בסי' קס"ב וחוזר ומטמא את הידים וכשמשפשף בהם כל ידיו נטמאו כל ידיו וצריך לנגבן. וגם שם מצויין "ט"ז" הנ"ל.

וכבר נתבאר לעיל בסעיף הראשון, שזהו אמנם חידוש גדול (ועדיין לא נתבאר טעם החילוק בין הלכה זו להלכה שבסוף הסעיף, גבי נוטל שתי ידיו כאחת, ואף על פי שאין המים מגיעים לכל הפרק מכח הכלי אלא בשפשופו).

ג) בסי' קס ס"ו: היוצא מבית הכסא ... הטבילן בדלי לטהרן הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ואפי' לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין.

עה"ג לא צויין שום מקור להלכה זו, גם במ"מ וציונים לא צויין לזה מקור. הלכה זו נעתקה גם בסדר נט"י לסעודה של רבינו הזקן ס"י (ונוסף שם: ואפילו טבל בהם אצבעו הקטנה לנקות נפסלו כל המים שבכלי), וגם שם לא צויין מקור להלכה זו (לא בשם הגדולים ולא במ"מ וציונים לשם).

כרגיל בכגון זה מעיינים מ"ש בזה במשנה ברורה, אם נסמן שם מקור נוסף; אמנם שם ס"ק נד מועתקת ההלכה הזו כמעט אות באות: הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ופסולים לנטילה ואפילו לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין (אחרונים).

ואחר העיון אינו מובן כלל, שלע"ע לא מצינו הלכה זו באחרונים, רק בשו"ע אדמו"ר הזקן, ומדוע א"כ צויין במשנה ברורה שהמקור הוא באחרונים.

שוב ראיתי שהלכה זו הועתקה משוע"ר גם בקצור שו"ע סי' מ ס"ט ובכף החיים סי' קס ס"ק נט, ולא צויין שם מקור נוסף להלכה זו, ומזה מובן שלא מצאו הלכה זו רק בשוע"ר.

ומסתבר שרבינו הזקן למד הלכה זו מדברי הפוסקים (ים של שלמה חולין פ"ח סי"ד. ט"ז סי' קס ס"ק ג-ד. אליה זוטא ורבה ס"ק ז) שפוסלים המים שבכלי שהאדם הטביל בהם את ידיו המלוכלכות מבצק, ורבינו פסק כמותם שם ס"ה (דלא כרמ"א שם ס"ב), ומפשטות לשונם לומד רבינו דהיינו אפילו בכלי גדול.

שוב ראיתי בשו"ת הר צבי או"ח א סימן פח, שמביא הלכה זו משו"ע אדמו"ר הזקן, ומקשה ע"ז מהלכה המבוארת לקמן ס"ח: מים כשרים שנתן לתוכן מעט מים פסולים בטלים ברוב. ומתרץ:

ואף שמעצם דינו של הגרש"ז אין ראיה, דאפשר שלא היו במים שבדלי רוב נגד המים שנקה בהם ידיו, אבל מלשונו נראה ברור שזה נקרא שעשה מלאכה בכל המים. אולם טעמא בעי, דאמאי באמת נקרא שעשה מלאכה בכל המים, שלכאורה לא נעשה מלאכה אלא בשיעור המים שמנקה בהם. וצ"ל דכיון שמנקה ידיו בשעה דכל המים מחוברים הם נחשבים הם לגוש אחד, שאם נעשה מלאכה בהם כאלו נעשה בכל המים (וכמו לענין טומאה שאם יגע טמא במקצת המים נחשב כאילו הוא נוגע בכל המים).

ד) בסדר נט"י לסעודה ס"ח: ובשעת הדחק יש לסמוך על יש מקילין בנטילת ידים להטבילן במי גשמים או הפשרת שלגים המכונסים באשבורן אף על פי שאין בהם מ' סאה אלא כדי לכסות הידים בלבד כגון המהלך בדרך והוא רחוק מאד מהמים ואין עמו כלי לשאוב וליטול ממנו לידיו או שהם סרוחים או עכורים ופסולים לנטילה.

והוא פלא, שלפום ריהטא לא מצאנו דיעה כזו בשו"ע ונו"כ, להקל ולטבול ידיו במים הסרוחים או עכורים שאין בהם מ' סאה. גם בשוע"ר סי' קנט סכ"א לא התיר בדיעבד אלא טבילה במים הכשרים לנטילה שאין בהם מ' סאה, משא"כ במים המרים לא התיר בדיעבד (בסי' קס סי"א) אלא בחריץ שמימיו מחוברים למי המעין. וראה גם בסידור רבינו הזקן סדר השכמת הבוקר ד"ה המהלך, לא התיר בשעת הדחק רק במי גבאים (הראוים לנט"י).

במ"מ וציונים כאן מציין לשו"ת הר"י בן הרא"ש (זכרון יהודה) סי' כט, אבל גם שם אינו מזכיר שום היתר במים שאינם כשרים לנט"י. וא"כ מהו המקור לפסק זה, להתיר בשעת הדחק אף כשהם סרוחים או עכורים ואין בהם מ' סאה.

ואף שכן היא דעת ר' יוחנן בחולין קו, א (לגירסת הרי"ף והרא"ש, ולגירסת רש"י הגמרות שלנו כ"ה דעת חזקיה) להתיר להטביל ידיו בחמי טבריה (שאינן כשרים לנט"י) שאין בהם מ' סאה, הרי הפוסקים שם פסקו כחזקיה האוסר (ומחלוקת הפוסקים היא רק, אם האיסור הוא גם בחריץ שמימיו מחוברים למי מעין).

ואף שהרשב"א בתורת הבית (בית ו שער ב) הביא דעת הראב"ד (תמים דעים סי' סו) שפוסק כר' יוחנן המקיל, וכן פסק גם בים של שלמה חולין פ"ח סי"ד, הרי גם הם פירשו שם דהיינו דוקא כשהחריץ מחובר למי המעיין.

ואף שרבינו יונה (ברכות פ"ח מא, א) מפרש דברי ר' יוחנן גם כאין מימיו מחוברים ופסק ד"הלכתא כוותיה", הרי הב"י (ד"ה חמי טבריה) כתב בפשיטות "ופסקו הפוסקים כחזקיה דגזר", וכן נפסק בשו"ע באין חולק, ופירש בשכנה"ג (הגב"י סקי"ב) דלא חש הב"י להביא סברת רבינו יונה יחידאה להקל.

והנראה הוא, שגם רבינו הזקן לא התיר כאן בשעת הדחק בחמי טבריה שאין בהם מ' סאה, כי אם במים סרוחים או עכורים שאין בהם מ' סאה, שבזה חלקו ת"ק ור' שמעון בן אלעזר (חולין שם), ובזה כתב הכ"מ (הל' ברכות פ"ו ה"ט) שיש מקום לפסוק כת"ק להקל. הובאו דברי הכ"מ גם במעדני יו"ט חולין פ"ח ס"ח סק"מ ובשכה"ג שם.

ואף שבשו"ע ונו"כ לא הובא קולא זו, וגם בשוע"ר סי"ב כותב: ולא חמי טבריא בלבד אלא הוא הדין כל מים שאין ראוין לשתיית כלב ואין בהם מ' סאה אע"פ שהם מחוברים למקוה שיש בו מ' סאה יש להחמיר שלא להטביל בהם (ומציין עה"ג שהמקור הוא ממשמעות רבינו יונה שם), מ"מ מקיל בזה רבינו בסדר נט"י לסעודה בשעה"ד - כסברה זו שהובאה בכ"מ.

ה) בשוע"ר שם ס"א: מים שנשתנו מראיהם בין מחמת מקומם בין מחמת דבר שנפל לתוכן כגון שנפל לתוכן דיו או קומוס או יין ושכר ושינו מראיהן פסולים לנטילת ידים.

ההלכה היסודית מבוארת במשנה פ"ק דידים מ"ג ובטור ושו"ע ס"א, אמנם רבינו מוסיף כאן, שכן הדין גם אם נפלו לתוך המים "יין ושכר", וע"ז לא צויין על הגליון שום מקור.

במ"מ וציונים צויין ע"ז: ע' מ"א סק"א. אמנם לא מצאתי שום מאומה מדין זה, כ"א בסוף ס"ק ב "דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מראה". ועדיין לא נרמז כאן שום מקור לדין נפל שכר למים.

הלכה זו כתב רבינו הזקן גם בסדר נט"י לסעודה ס"ז: שנפל לתוכם יין או שכר. ובשם הגדולים שם כתב: לפי דעת ראב"ד והרא"ש. והכוונה היא לדעת הראב"ד והרא"ש דלקמן בשוע"ר סט"ו: יש אומרים שאין נטילת ידים אלא במים ולא בשאר משקין ומי פירות. ומצויין על הגליון שם ראב"ד (תמים דעים סוף סס"ו. הובא בתורת הבית הארוך בית ו שער ב) ורא"ש (ברכות פ"ג סל"א). ורוצה לומר בזה (בעל שם הגדולים) שרק לדעת הפוסלים נט"י ביין (רש"י המובא בשוע"ר שם) ובמי פירות (ראב"ד ורא"ש הנ"ל), יש מקום לפסול גם המים שנפלו לתוכם יין ושכר.

בתורת מנחם שם כתב: לברר רא"ש ברכות פ' אלו דברים, ראב"ד תמים דעים. ובשוה"ג שם נתחבטו בציונים אלו. אמנם נבהלתי לראות מה שהועתק שם מתמים דעים שם "מים ראשונים אם הדיח בהם את הכלים פסולים .. נפל בתוכו יין ושינה את מראיו .. אפי' הדיח בו סלים .. פסולים לידים", והוא ציטוט מעוות, שכתוב שם ההיפך ממש: "כי המקוה שנפל בתוכו יין ושינה את מראיו פסלו ואילו לידים אפי' היין כשר ליטול ממנו". ואזיל לשיטתו שכותב בסוף אותו סי': "מים ראשונים אין השמן ושאר משקין מטהרים את הידים .. יין שהוא כשר לנטילת ידים יותר משאר משקין .. ושאר מיני פירות אין עליהם תורת משקה לענין הכשר". וברור כחמה שמ"ש כאן בשם הגדולים שהוא לדעת הראב"ד והרא"ש קאי על שכר ולא (רק) על יין.

אמנם עדיין קשה, שבזה לא ביאר בעל שם הגדולים שום מקור לדברי רבינו הזקן (רק כתב להוכיח שהוא לדעת האוסרים לקמן סט"ו), ומהו א"כ המקור לדברי רבינו אלה, שאם נפל שכר למים ושינוי מראיו נפסלו המים מנט"י.

גם יוקשה על מה שכתב בשם הגדולים הנ"ל, ממה שפסק רבינו הזקן לקמן שם (אף לדעת הפוסלים נט"י במי פירות ויין): אבל במי דבש (שקורין מע"ד) ושכר נוטלין [מהן לידים] שהרי עיקרן מים ואע"פ שנשתנו מראיהם אין לחוש כיון שנשתנו לעילוי (והמקור לזה הוא בתוס' עירובין כט, ב ד"ה הכא (לענין שכר) וברמ"א סי"ב). וכן כותב רבינו בסדר נט"י לסעודה ס"ח. וא"כ יוקשה איך כותב רבינו כאן שגם כשנפל שכר למים נפסלו המים מנט"י - אעפ"י שהשכר עצמו כשר לנט"י.

ועכצ"ל, דהלכה זו היא אפילו לדעת המכשירים יין ומי פירות לנט"י, ושאני הכא שנפל לתוך המים יין או שכר ונשתנה מראיהם והשינוי הוא לגריעותא ולא לעילוי.

אמנם עדיין לא מצאנו מקור לדברים האלו, והרי רבינו הזקן אינו רגיל לכתוב חידושי הלכות שלא מצא בפוסקים שקדמו לו. ואולי יוכלו לעורר בזה קוראי הגליונות, ומצוה לברר מקחו של צדיק.