הנה באיסור שנבלע בכלי ע"י חום האש בלא רוטב צריך להכשירו ע"י האור, דכתשמישו כך הכשרו, כדכתיב "כל אשר יבא באש תעבירו באש". והיכי דבלע היתרא ואח"כ נאסר, כגון קדשים שנעשה נותר, אזי מהני הגעלה ברותחין אף שבליעתו הי' ע"י האש כמבואר בע"ז עו, א "התם היתרא בלע הכא איסורא בלע".

והנה נחלקו הראשונים אי מהני הגעלה בבלע היתרא רק קודם שנעשה איסור נותר או שאפילו לאחר שנעשה האיסור נותר מהני הגעלה כיון דבליעתו הי' בהיתר.

ויש שכתבו דתלוי בפלוגתת הראשונים בהא דכתיב "ומורק ושוטף במים", דיש מצוה בקדשים לעשות מריקה ושטיפה במים - אם מצוותו היא קודם שנעשה איסור נותר או מצותו היא לאחר האיסור, דפליגי הרמב"ם ותוס' בזה, דלשי' התוס' (זבחים צז, א) שהוא לאחר שנעשה נותר, מוכרח דהיתרא בלע היא על שעת הבליעה אע"פ שבשעת ההגעלה הי' נותר, אבל לשיטת הרמב"ם דמצותו היא קודם שנעשה נותר, יש לומר דהיתרא בלע מהני רק אם בשעת ההגעלה היא עדיין היתר (רש"ש ע"ז שם)

והנה בשו"ע אדה"ז סי' תנא סעי' כה וכן כתב בהגהה סעי' יג שם, דהיכי דבלע בשר ואח"כ בלע חלב ע"י חום האש מהני הגעלה, אע"פ שבשעת ההגעלה יש כאן איסור דבב"ח מ"מ כיון דבשעת הבליעה הי' היתרא יש כאן הדין דהיתרא בלע.

וכן מבואר בפירש"י שם ד"ה לעולם וז"ל "משום דבקדשים היתרא בלע וכו' לא חמיר איסורו שכשנעשה נותר לא הוי איסורא בעיני', שבתוך דופני הכלי הי' בלוע ומעולם לא הוכר איסורו". עכ"ל. ומפשטות לשונו משמע דאף לאחר שנעשה נותר מהני הגעלה. וצ"ב הטעם בזה דלכאורה כיון דכבר נעשה האיסור, מאי שנא מאיסורא בלע דלא מהני הגעלה.

דבשלמא אם עשה ההגעלה קודם שנעשה האיסור, אע"פ שההגעלה אינו מוציא כל הטעם שנבלע ע"י האש, מ"מ מכיון שרק טעם קלוש נשאר אחר ההגעלה לא חל איסור נותר ובב"ח על טעם קלוש זה, ולא דמי לאיסורא בלע שעדיין יש בליעת איסור בכלי, אבל לפי שיטת רש"י ואדה"ז ועוד צריך לבאר מהו הטעם דמהני הגעלה לאחר שנעשה האיסור נותר וכיו"ב, הרי עכשיו בא להגעיל בליעת איסור וע"י הגעלה אינו יוצא כל הבליעת איסור שבכלי - ויצטרך ליבון כמו באיסורא בלע.

ויש שכתבו דגזה"כ דבבלע היתרא מהני הגעלה [דקרא ומורק ושוטף במים איירי בהיתרא בלע].

והנה בהגהה בשו"ע אדה"ז שם כתב לבאר הטעם בזה וז"ל בא"ד "מ"מ אותו מועט טעם בשר הבלוע מאד בתוכם עד שאינו נפלט מהם ע"י האור (ר"ן) קלוש הוא מאד ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש דהיינו שם בשר בחלב, לפיכך די להם בהגעלה כדי להפליט מהם עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב שהן איסורין מחמת שהן כדאי להקרא עליהם שם בשר בחלב, וכן נפלטין ע"י הגעלה לפי שאינן בלועים מאד, ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב שהן בלועין מאד הרי הן קלושין מאד ואינן כדאי להיות נקרא עליהם שם בשר בחלב, כיון שטעם הבשר הי' קלוש מאד קודם שנבלע בו החלב אין שם חדש יכול לחול על טעם קלוש הזה".

ותוכן הביאור הוא דאע"פ שנעשה איסור קודם הגעלה מ"מ שם בב"ח חל רק על הבליעה שיוצא ע"י הגעלה, אבל הבליעה שנשאר בכלי היא טעם קלוש, ולא חל על בליעה זו שם בב"ח. ולא דמי לאיסורו בלע שכל הבליעה בכלי הי' איסור, וזהו כוונת רש"י שם ע"ז, וראה בחי' הריטב"א שמפרש כן דעת רש"י בשם הרמב"ן, עי"ש.

והנה בחמץ קודם הפסח יש שכתבו דכיון דעכשיו היא היתרא מהני הגעלה כמו בקדשים, ויש שכתבו דדמי לאיסורא בלע ובעי ליבון, וכן פסק המחבר סי' תנא, וכן פסק אדה"ז שם [רק היכי דיש צד אחר להקל יש לצרף דעת האומרים דמהני הגעלה].

וצ"ב מאי שנא מבליעת קדשים ובב"ח, ובפרט לפי הטעם בשיטת הסוברים דאף אחרי שנעשית איסור מהני הגעלה משום דגזה"כ דבבליעת היתר מהני הגעלה, א"כ חמץ קודם הפסח הוי היתרא ומדוע בעי ליבון.

והנה אדה"ז בהגה"ה שם מבאר לפי הנ"ל דלא דמי חמץ לבב"ח, דהתם צריך שיחול שם חדש אחר שנבלע בכלי ועל טעם הקלוש בבליעה הפנימית לא חל ע"ז שם בב"ח, אבל חמץ כיון שבשעת בליעתו הי' שם חמץ רק עדיין לא הגיע האיסור - "וכשמגיע פסח ממילא נאסר טעם קלוש הזה שבתוכם כיון שכבר נקרא עליו שם חמץ משעה שנפלט ונתפרש ממשות החמץ שנצלה עליהם".

דהיינו שכל הבליעה בכלי הוי חמץ, כיון שממשות החמץ שנצלה עליהם נבלע בכלי, והאיסור ממילא חל על חמץ בפסח שכולל גם הבליעה הפנימית, ולא דמי לבב"ח ונותר שצריך שיחול אח"כ שם חדש על הבליעה הפנימית, ועד"ז מבואר בריטב"א שם.

והנה בסי' תנב פסק המחבר דקודם הפסח קודם שעה חמישית יכול להגעיל כלים בני יומו אע"פ שאין שישים, ולא נאסר הכלי מחמת החמץ שנפלט במים ע"י הרותחין וחוזר ונבלע בכלי, דהוי ג' נ"ט בר נ"ט דהיתרא [דנותן טעם שבכלי שאח"כ נותן טעם במים וחזר ונותן טעם בכלי ושוב אינו נאסר כשמגיע פסח].

והקשו בזה (ראה פר"ח סי' תנב וביאור הגר"א שם סק"א, ובביאור הלכה שם) - דלשיטת המחבר (סי' תנא) דבעי ליבון בחמץ דחשיב כאיסורא בלע דממילא נאסר הבליעה הפנימית, א"כ מדוע הכא פסק דהוי ג' נ"ט בר נ"ט דהיתרא, הרי באיסורים אין חילוק בין ב' ניתן טעם לג' [וראה במ"א שם סק"א ובחק יעקב שם אבל הטעם אינו מבואר שם].

והנה לשיטת אדה"ז בביאור הטעם דבחמץ לא מהני הגעלה, דאף דהיתרא בלע מ"מ הבליעה הי' חמץ משעה שנבלע בכלי, ולא דמי להיתרא בלע שנעשה אח"כ שם חדש על הבליעה שבתוך דופני הכלי.

- לפי"ז היכי דיש כאן ג' נ"ט בר נ"ט לא חל על טעם קלוש זה שם חמץ, ודמי להיתרא בלע דבב"ח וקדשים, וכמבואר באדה"ז סי' תמז סעי' מה בא"ד וז"ל "אבל אם קודם הפסח עירה שומן זה כשהוא רותח לתוך כלי אחר מותר להשתמש באותו כלי בפסח בלא הכשר, דכיון שטעם חמץ שבשומן הוא קלוש מאד אין בו כח להקרות שם חמץ לאותו מעט שומן שנבלע בתוך הכלי כדי שיאסר כשיגיע הפסח".

דבאופן זה דיש כאן ג' נותן טעם דהיתרא הוי טעם קלוש מאד שלא חל עליו שם חמץ כדי שיאסר אח"כ, ולא דמי לנצלה ממשות חמץ בשפוד, שמשעה שנבלע שבכלי שם חמץ עליו ונאסר ממילא בפסח. ומיושב פסקי המחבר הנ"ל לפי ביאור אדה"ז בזה.

[וצריך לחלק דג' נ"ט דאיסורא אע"פ שהוי טעם קלוש מאד, מ"מ שם איסור עליו, משא"כ בהיתרא שצריך לחול עליו איסור].