רבות כבר נכתב ע"ד השאלה האם אפשר לתת עליה לכל מי שנמצא בביהכ"נ, למרות שאינו שומר מצות קלה כבחמורה, וארשום בזה כמה מקורות חדשים להתירא שהעיר לי עליהם ידידי הרב יוסף צ"י גרינוואלד.

הראשון שמחמיר בזה הוא ה'חכם צבי' בשו"ת סי' לח, שכותב: "וביחוד המחלל שבתות בפרהסיא שהוא גוי גמור, כדאמרינן בעירובין דס"ט ובשחיטת חולין דף ה' ופסקוה הפוסקים ז"ל, ואיך יתכן שיעלה לקרות בתורה בצבור, והלא אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה, וכל העומד ונמצא שם באותו פרק באותו מקום ואינו מוחה ילכד בעונו ובחבלי חטאתו יתמך".

דעתם של הרה"ק מקלויזנבורג ובעלזא

אמנם בעיתון 'צאנז' גליון רצ ישנה רשימה מפורטת מדו-שיח בין כ"ק אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, מחבר שו"ת דברי יצי"ב, עם הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע בקיץ תשי"ז. האדמו"ר מקלויזנבורג אז הגיע עם אוניה לאה"ק, ואומר: "כשבאתי באניה קראתי בה, [ב]ספר תורה יפה מאד. אם כי הסתפקתי בנוגע לנוסעים אם אפשר להתפלל עמהם, אבל יהודי כשבא להתפלל הרי הוא בחזקת כשר[ו]ת, כן אני חשבתי". וע"ז עונה הרה"ק מבעלזא: "אוודאי, אוודאי, א אי[ד] קימט דאווענען האט ער חזקת כשרות".

ויש לעיין האם החזקת כשרות שלו הוא רק כיון שאין יודעים עליו שהוא עובר עבירה, אבל באם היינו יודעים שעובר עבירות אז אין לקרוא לו לתורה. ולכאורה פשטות הלשון הנ"ל משמע שתולה את החזקת כשרות בעובדא ש"אַ איד קימט דאווענען", ואפילו באם לפני זה עבר עבירה, כי כיון שהגיע לתפילה הרי זה מראה שמכיר בנותן התורה וחוקיו.

והנה כל הנ"ל מורה שהרה"ק מבעלזא וקלויזנבורג לא קיבלו את דברי ה'חכם צבי' להלכה.

ואולי יש להביא קצת ראיה לזה מדברי השלחן ערוך, שהרי בנוגע לריבוי פרטים ישנו דיון בדינו של מומר ועובר עבירה[1], אבל לא נאמר כלום בנוגע לקריאה בתורה[2], ומכאן מוכח אולי שזה יותר קל.

והנה באו"ח סי' נה סי"א נאמר: "עבריין . . שעבר עבירה . . נמנה למנין עשרה", ומדובר בודאי עבר עבירה. ובפרי מגדים שם (אשל אברהם סק"ד) אומר: "מומר לע"ז וחילול שבת או להכעיס בד"א הרי הוא כעכו"ם ואין מצטרף, ובסי"א עבריין מצטרף, מיירי לתיאבון, הא לאו הכי לא, נ"ל". ויל"ע האם הרה"ק הנ"ל מקבלים את פסקו של הפרימ"ג ומחלקים בין קריאה בתורה לצירוף למנין שיוצר את גדר הקהל, או שלדעתם כיון שהם מגיעים לביהכ"נ לתפילה הרי הם יוצאים מגדר עובר עבירה להכעיס.

גם מש"כ החכם צבי לאסור על המחלל שבת לעלות לתורה כיון ש"אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה", לכאורה בימינו אלו הרי אדרבה ע"י שמקרבים אותם וקוראים להם לתורה וכו' וכו' נדלק בהם ניצוץ היהדות שבהם, ולא "כיבוי מאור הדת" יש כאן, אלא הדלקת מאור הדת, והחוש מעיד לזה[3].

דעתו של ה'אגרות משה'

ומעניין הנאמר עד"ז בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' יב הוא דן "בענין עליה לתורה ללא שומרי תורה", הוא מביא סברא לשלילה כיון "שברכת הכופרים אינה ברכה כלל ואין לענות אמן אחריהם, כיון דהזכרת השם אצלם הוא כדברים בעלמא . . אף שכפירתם בא מצד שכן חונכו מאבותיהם הרשעים, והם כתינוק[ות] שנשבו, דעכ"פ כיון שאינם מאמינים הרי שם הקב"ה הוא אצלם כדברים בעלמא", "אבל הוא דוקא בכופרים, דאם אינו כופר שיש לו אמונה בהשי"ת אך שהוא עבריין על איסורין, אף על שבת החמורה בשביל פרנסתו ושאר תאוות הויא ברכתו ברכה . . אבל יש למעט כפי האפשר...". ואחרי זה מוסיף: "ובימים נוראים . . דרוב בנ"א שבאים להתפלל הרי יש להם אמונה בהשי"ת שהוא כותב וחותם דינו של האדם . . וגם יש להרבה מהם ממילא הרהור תשובה, שיותר יש לקראם לתורה מבשאר ימות השנה. . אבל לכופרים ממש בכל אופן אין לקר[ו]א לתורה, כדלעיל, ולרוב בנ"א מהסתם שבאים להתפלל מותר", כל אריכות דבריו ובפרט הסיום מורה בעליל שכוונתו, ש"לרוב בנ"א" אפילו כאלו שהיינו מחזיקים אותם במשך השנה לאינם מאמינים, הרי כיון "שבאים להתפלל"[4] ודאי שזה מבוסס על האמונה ואולי גם על הרהור תשובה, ועל כן מותר לקרוא להם לתורה.

והנה משמע שהתשובה הנ"ל היא המשך לסי' י' שם, שנכתבה בתאריך ט' אלול תשכ"ח. וכבר העירו[5] שה'אגרות משה' סותר את עצמו, שהרי באו"ח ח"ד סי' צא אות ח כתב ד"אלו הבאים מן הרחוב אם אין ידוע איך הם יש לכבדם בעליה לתורה . . ואם ידוע למחלל שבת אין לקראו לתורה, אף שהוא כהן ולוי, דאין לכבד מחללי שבת".

"וכנראה חזר בו הגאון זצ"ל מפסקיו המקילים בזה", והלכה כבתראי, שהרי תשובה זו שבח"ד נכתבה בה' מנחם אב תשל"ב.

אבל מהאמור לעיל למדנו שכסברת ה'אגרות משה' בח"ג הנ"ל סברו גם הרה"ק מקלויזנבורג ובעלזא, ולא עוד אלא שהם מקילים בזה לא רק בראש השנה אלא בכל השנה כולה, וא"כ ניתן לסמוך על הפסק שב'אגרות משה' ח"ג, שהרי גדולי האדמו"רים סוברים כוותיה.

וידוע הסיפור עם הקפות בשמחת תורה ב-770 לכהן שנשא גרושה. ויש להאריך בכל זה.

---

1) וכגון: או"ח סי' לט ס"א (כתיבת תפילין), סי' קכח סל"ז (נשיאת כפים), סי' שלד סכ"א (כתבי הקודש שנכתבו על ידם), סי' שפה ס"ג-ד (עירובי חצירות), יו"ד סי' ב ס"ב-ז (שחיטה), סי' רסו סי"ב (מילת בן מומר בשבת).

2) והיה אפשר לומר שבזמן התלמוד והשו"ע לא חשבו כלל על מציאות של מומר שמגיע לביהכ"נ ורוצה שיקראו לו לתורה, אבל באם כך למה ישנו מומר שכותב תפילין ושוחט? ובאם נגיד שזה כיון שע"י כתיבת התפילין והשחיטה הוא מרויח כסף, עדיין תמוה הדיון (או"ח סי' קנד סי"א) בנוגע ל"מומר עובד כוכבים שנתן שעוה או נר לביהכ"נ".

3) ותמוה ביותר הנאמר בשו"ת 'באר שרים' (ח"ה) סי' סז אות ו: "למעשה איני מבין ואיני יכול לקבל הוראה זו".

4) ועד"ז מסופר בספר 'ארחות רבינו' עמ' קכב סצ"א: "שאלתי את מו"ר . . אם מותר לתת עליה לתורה למחלל שבת, וענה מו"ר שאם בא כזה לביהכ"נ יש לו עדיין זיקה ורגש, ולא שמע שיקפידו שלא לתת לו עלי' כשיש לו יארצייט, ואפשר לתת לו עלי' גם כשבא לביהכ"נ לאיזו שמחה...".

5) 'באר שרים' שם אות ה.