איתא בשו"ע סי' כז ס"א "מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל בבשר התפוח שבזרוע שבין הקובד"ו ובית שחי, ויטה התפלה ליד הגוף בענין שכשיכוף זרועו יהיו כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך". וכ"כ בשו"ע הרב סי' כז ס"ב כשיכוף זרועו למטה יהיה נגד לבו ממש.

אבל בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סי' קנג אות א כתב, שאין כל הקיבורת כשרה כי אם חצי הזרוע לצד הקיבורת, וכ"כ רבינו פרץ עירובין דף צה שמקום הנחתן בחצי זרוע של צד המרפק, וכ"כ המרדכי הל' תפילין בשם רבינו פרץ, וכמ"ש בביאור המרדכי שם, וכ"כ הרמ"א סי' כז ס"א, והאריך בזה המג"א סק"ב ונו"כ שכוונת הרמ"א להתיר רק החצי התפוח של בשר הגבוה, ולא בחצי השני של בשר הגבוה כלפי בית השחי. וכזה נקטו להלכה ב'דה"ח', 'ארצות החיים' (להמלבי"ם) סק"ח, חי"א כלל יד סק"ח, 'שלחן תמיד' (לבעל 'מרכבת המשנה') או"ח סי' כז ומ"ב סק"ב שמקום הנחתן רק בחצי התחתון של בשר התפוח.

אולם, עיין במרדכי במנחות שם בהלכות קטנות דף יג, ג (מדפי המרדכי), שהביא לשון הר"ח וז"ל: "ור"ח פירש קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי, והוי אמצעות הזרוע". עכ"ל. ונראה כוונתו, שר"ל שהבשר התפוח הוא באמצע אורך העצם שבין הקובד"ו לבית השחי, וכן הוא להדיא בר"ח בחידושיו לעירובין דף צה, ב וז"ל: "פירוש קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי, והיא בצעת א' דרעא". וכ"כ רש"י עירובין דף צה, ב ד"ה "קיבורת": "אבר אמצעי שבזרוע" (עי' רש"י עירובין דף יט, ב ד"ה "קיבורת") וכ"כ בתוס' רבינו יהודה ברכות דף יג ע"ב בשמו.

וכן העלה לדינא בביאור הגר"א שם סק"ה, וז"ל: "ודברי הגהת סמ"ק צ"ע, מנא ליה לחלק, דהא בגמרא שם אמרינן סתמא ידך זו קיבורת. ולולי דבריו נראה לי, דמה שכתב בשמושא רבא פלג זרוע, קאי על כל הקיבורת, שהוא פלג זרוע, ולאו דוקא פלג, אלא ר"ל מקצתו, וכשיעור מקום הנחת שני תפילין כמו שכתוב בריש פרק בתרא דעירובין דף צה, ב. וכן נראה לי עיקר, דכל הקיבורת כשר להניח בו תפלין". עכ"ל. ובספר 'דמשק אליעזר' על ביאור הגר"א, שהביא ראיה לשיטת הגר"א מדברי הגמרא במנחות שם, "אין לו זרוע פטור מן התפלין, ואי כהגהות הסמ"ק הל"ל רבות טפי, דאפילו נשאר מהזרוע חציה שלמעלה, בכל זאת פטור מן התפלין". ע"כ. וכ"כ ב'מאסף לכל המחנות' סק"ג שכן שיטת או"ז סי' תקעו.

וכן שיטת השו"ע הרב סי' כז ס"ב וז"ל: "צריך להניחה בגובה הבשר שבפרק הזרוע שבין המרפק (שקורין עלענבויגען בל"א) להכתף, וזה המקום נקרא קיבורת, אבל לא יניחנה למעלה מהקיבורת דהיינו שלא יניחנה למעלה מחצי הפרק שבין המרפק לכתף, ואפילו בחצי התחתון של זה הפרק, לא יניח בתחתיתו ממש למטה מהקיבורת שנאמר ושמתם את דברי אלה וגו' צריכה שתהא שימה כנגד הלב וזהו קיבורת שהוא מכוון ממש כנגד הלב, לכן צריך שיטה את התש"י לצד הגוף מעט, בענין שכשיכוף הזרוע למטה תהא התש"י מכוין כנגד לבו ממש". עכ"ל. מבואר שיטתו שכל הבשר התפוח כשר, וכ"כ עוד בס"ה שכל הקיבורת כשרה להניח תפילין.

וכ"כ קיצור שו"ע סי' יוד ס"ג שכל הקיבורת כשרה. וכן דעת האריז"ל בשער הכוונות דרוש ו שיש להניח תפילין רש"י ור"ת ביחד, ותפילין של רש"י הי' מניח למעלה ושל ר"ת למטה סמוך למרפק, הרי דלכתחלה כל הקיבורת כשרה.

ופלא שכל שאר האחרונים לא ציינו דעת השו"ע הרב בזה. וראה בשו"ע הרב סי' לד ס"ד ו'אות חיים' (מונקאטש) סק"ד.

בשוע"ר סי' רעט ס"א: "כשהיה הנר דולק היה אסור בטלטול אפילו לצורך גופו ומקומו מפני שהיה בסיס לשלהבת הדולקת בו שהיא מוקצה ונעשה הנר מוקצה כמוה . . וכן השמן . . שנעשה בסיס לשלהבת שהוא מוקצה, וכן הפתילה נעשית ג"כ בסיס לשלהבת ואסור לטלטל מה שנשתייר ממנה כל אותה השבת".

המקור לסברא זו הוא בגמרא (שבת מז, רע"א): "הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור". וברש"י שם ד"ה "לדבר האסור": "לשלהבת". ומבואר יותר במלחמות סופ"ד דביצה (יט, ב): "שלהבת שאסורה בטלטול מדבריהם". אמנם בכל אלו לא נתבאר הטעם שהשלהבת עצמה אסורה בטלטול, ומדוע לא תהיה השלהבת מותרת בטלטול כמו הנר עצמו שמותר (לולא היה בסיס לשלהבת).

ואין לומר שטעם האיסור לטלטל השלהבת הוא שמא יכבה; שהרי אין איסור כיבוי כשמטלטלים את הנר הדולק בשבת, וכל האיסור בזה הוא רק מטעם מוקצה, וכמבואר בשוע"ר לעיל סי' רסה ס"ה: "שאין איסור לנער הנר משום איסור כיבוי או הבערה כמו שיתבאר בסי' רע"ז". ושם בסי' רעז ס"ה: "הניח נר על גבי טבלא מבעוד יום ושכח לסלקו ממנה קודם שחשכה, ונצרכה לו הטבלא לטלטלה ולהשתמש בה בשבת, מנער את הטבלא והנר נופל מעליה על הארץ ומטלטלה לכל מקום שירצה, ובלבד שלא יתכוין לכבות הנר בניעור זה . . ואם צריך למקום הטבלא, יכול לטלטלה עם הנר שעליה אפילו הוא של שמן לאיזה מקום שירצה". ולקמן סי' שיא סי"ד: "אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש המותר . . כגון נר להשתמש לאורו במקום אחר". וא"כ נשאלת השאלה מדוע באמת אסורה השלהבת מטעם מוקצה.

ואולי יש לבאר זאת על פי המבואר בשוע"ר לקמן סי' תקב ס"ח: "לא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה, אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני שאין עליהם תורת כלי כלל והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן". והיינו שאף שעומדים ומיוחדים להסקה אין עליהם תורת כלי עי"ז, כיון שכל תשמישם הוא ע"י שמכלים את מציאותם, א"כ אין יכול לירד עליהם שם כלי בשביל כך.

ואפילו לדעה הב' שם, שמותר לטלטל העצים ביו"ט אפילו שלא לצורך הסקה, ומבואר הטעם לקמן סי' תמו קו"א ס"ק ג: "אבל התוספות והרא"ש חולקין על זה וכן פסק הטור ורש"ל וט"ז דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן כדין כלים שמלאכתן להיתר", היינו דוקא בעצים שהם עכ"פ מציאות קיימת, שאפשר להשתמש בה כל מיני השתמשויות, אלא שרגילים להשתמש בהם תשמיש המכלה את מציאותם; משא"כ השלהבת שאין לה שום מציאות קיימת, בזה מודים כולם שאין עליה תורת כלי ואסורה בטלטול.

אמנם צ"ע לפי"ז, שא"כ היה צריך להאסר טלטול הנר הדולק אף ביו"ט, מטעם שהוא בסיס לשלהבת שהיא מוקצה מטעם שאין עליה תורת כלי. ואולי הטעם דמותר, מאחר דמותר להדליק את הנר, א"כ אין אנו יכולים לאסור את השלהבת היוצאת מהנר.

ומה שצריך עיון למעשה לפי זה הוא בגחלת של מתכת, כמו נר חשמלי או כירה חשמלית, כשאין בה שלהבת בפני עצמה רק המתכת הלוהטת, והרי המתכת בודאי יש עליה תורת כלי, וא"כ יהי' מותר לטלטלה בשבת. ולפי"ז מותר לטלטל פנס מאיר בשבת, או אפילו מנורת לילה שמחוברת לתקע חשמלי, ואם יהיה החוט ארוך יהיה מותר לטלטלו גם מחדר לחדר. ועדיין צ"ע בכל זה.