בשוע"ר הל' תלמוד תורה פ"ג ה"ב-ג: "חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי . . ולכן מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד ויסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל . . וגם מי שלמד כבר כל התורה . . חייב לעשות תורתו קבע . . ומלאכתו עראי".

מלשון זה נראה לכאורה שלענין החיוב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, אין הפרש בין בתחלת לימודו לבין אחר שלמד כבר כל התורה.

אמנם לקמן פ"ד ה"ו: "שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיעת התורה . . ויוכל לצאת ידי חובתו בקביעות עתים ביום ובלילה ואפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בשעת הדחק כשאין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו שהיא חיי הגוף".

הרי מלשון זה נראה לכאורה שיש חילוק בין תחלת לימודו, שמחמת חובת לימוד וידיעת התורה חייבוהו לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, לבין אחר שלמד כבר כל התורה, שצריך להנהיג מנהג דרך ארץ ויוכל לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (ראה מ"ש הרב אשכנזי בהערות וציונים פ"ד 35/ב-ג).

ולכאורה היה אפשר לתרץ ולומר, שבאמת חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי בין בתחלת לימודו ובין אחר שלמד כבר כל התורה, אמנם החילוק הוא לענין שעת הדחק (כשהוא לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו), שבתחלת לימודו חייב לעשות תורתו קבע אפילו בשעת הדחק, ואחר שלמד כל התורה התירו לו לעשות מלאכתו קבע ולהסתפק בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.

אמנם כבר נתבאר בפ"ג ה"ד (אפילו לענין ת"ח בתחלת לימודו): "אפילו מי שדעתו יפה ויוכל ללמוד טעם ההלכות מהתלמוד שצריך לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי אם אירע לו לפעמים שצריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום כולו ואי אפשר לו ליפנות ממנה כלל בלי הפסד יקיים גם כן מצות והגית בו יומם ולילה בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ובשעת הדחק מאד שגם זה אי אפשר לו יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית".

הרי שוב נראה לכאורה שאין כל חילוק בין תחלת לימודו לבין אחר שלמד כבר כל התורה, שבשניהם יכול להסתפק בפרק אחד שחרית כו' בשעת הדחק, ובלא שעת הדחק חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, ומהו א"כ שמחלק בזה בפ"ד ה"ו?

ואף אם נאמר שהחילוק הוא, שבתחלת לימודו לא הותר לו בשעת הדחק אלא "אם אירע לו לפעמים שצריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום", משא"כ אחר שלמד כבר כל התורה התירו לו בשעת הדחק להתעסק במנהג דרך ארץ כל היום בקביעות (ראה הערות וציונים שם 35/ה); הרי עדיין צריך עיון ובירור, מהיכן לומד רבנו לחלק חילוקים אלו?

ב. וכדי לבאר זאת יש להקדים תחלה, שבסימנים אלו דן בשלושה מצות של חיוב לימוד התורה ע"י כל אחד:

(א) חיוב לימוד וידיעת כל התורה כולה, שלומדים (ספרי עקב פמ"ח) מהפסוק (דברים יא, כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת", שצריך כל אחד ללמוד הלכות ואגדות ומדרש. הלכה זו נתבארה בפ"א ה"ד.

ומטעם מצוה זו חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, שאם יעשה מלאכתו קבע לא יוכל לבוא לעולם לידי ידיעת התורה כולה, כמבואר בפ"ג ה"ב.

ואפילו אם מלאכתו עראי אינה מספקת לדי מחסורו, צריך הוא להסתפק במלאכה כדי חייו בלבד ויחיה חיי צער, כדי שיוכל להקדיש ימיו ללימוד התורה ולבוא לידי ידיעת כל התורה כולה, כמבואר בפ"ג ה"ג.

אמנם אחר שלמד כבר כל התורה ונחקק בזכרונו, כבר קיים מצוה זו, ואין לו שום חיוב לחיות חיי צער, אלא יכול לקבוע מלאכתו שיספיק לו די מחסורו.

(ב) החיוב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, שלומדים (יומא יט, ב) מהפסוק (דברים ו, ז) ודברת בם, שעשה תורתך קבע. הלכה זו מבוארת בפ"ג ה"ב.

בחיוב זה אין חילוק בין תחלת לימודו לבין אחר שלמד כבר כל התורה, שהרי הפסוק ודברת בם מיירי בכל האופנים, וכמבואר בפ"ג ה"ג. ולכן מדייק שם ומחלק בין החיוב שבתחלת לימודו לבין החיוב שאחר שלמד כל התורה, שבתחלת לימודו מבואר שם (בתחלת הההלכה) שיעשה מלאכה כדי חייו בלבד ויחיה חיי צער (מחמת החיוב של לימוד וידיעת כל התורה), משא"כ אחר שלמד כבר כל התורה וזוכרה היטב, אזי נשאר עליו רק החיוב השני של תורתו קבע ומלאכתו עראי, וכפי שמסיים (בסוף ההלכה): כמו שקבלו חכמים בפירוש הפסוק ודברת בם.

במה דברים אמורים כשמלאכתו עראי מספקת לדי מחסורו, אמנם כשאינו מספיק, אינו חייב להסתפק בכדי חייו בלבד ולחיות חיי צער (שזה לא חייבו אלא בתחלת לימודו, מחמת חיוב הראשון הנ"ל, שהיא חובת ידיעת התורה). ולכן מבואר בפ"ד ה"ו, שאם אין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו יכול לצאת ידי חובתו בקביעות עתים בתורה ביום ובלילה, או אפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ואינו חייב לעשות מלאכתו עראי.

(ג) חיוב להגות יומם ולילה כפשוטו, שלומדים (מנחות צט, ב) מהפסוק (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. הלכה זו נתבארה בפ"ג ה"ז, ובאו"ח סי' קנו ס"א.

גם בלימוד זה אין חילוק בין תחלת לימודו לבין אחר שלמד כל התורה, כמבואר בפ"ג ה"ז ופ"ד ה"ו.

במה דברים אמורים כשמלאכתו נעשית ע"י אחרים (כמבואר בפ"ג ה"ה, ובסי' קנו ס"א), משא"כ המתפרנס ממעשה ידיו, על זה נאמר (דברים יא, יד) ואספת דגנך, ולמדו מכאן (ברכות לה, ב) הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ולכן נדחה החיוב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש, ויכול לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ובזה מיירי בפ"ד ה"ו.

גם ת"ח בתחלת לימודו, שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, הנה אם לפעמים צריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום כולו וא"א לו ליפנות ממנה כלל בלי הפסד (שמלאכה זו לפעמים, אינה שוללת מאתו את החיוב הראשון הנ"ל של לימוד וידיעת כל התורה, וגם אינה שוללת את החיוב השני הנ"ל של לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי), אזי יכול גם הוא לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, שהרי זה לומדים מהפסוק ואספת דגנך, שהנהג בהם מנהג דרך ארץ דוחה את החיוב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש. ובזה מיירי בפ"ג ה"ד.

ג. אמנם עדיין צ"ע איך ליישב האמור כאן (פ"ד ה"ו): "שידיעת כל התורה למי שאפשר לו היא מצות עשה של תורה . . משא"כ מצות והגית בו יומם ולילה שהותרה מכללה כמ"ש ואספת דגנך וגו' אמרה תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (היינו שרק מצות והגית הותרה מכללה כו' ולא מצות ידיעת התורה), עם האמור בקונטרס אחרון פ"ג (במהדורה החדשה, סוף ד"ה ורבנן): "מצות ידיעת התורה, שהותרה מכללה במ"ש ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

ובאמת רואים עוד שינויים יסודיים בין האמור בפנים לבין האמור בקו"א, הקשורים זה בזה:

(א) דהנה המקור להלכה זו הוא ברמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ו-ז: "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה . . ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה . . וחיי צער תחיה ובתורה את עמל . . עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".

ומבאר בקו"א שם (ד"ה ולרבי ישמעאל), שיש כאן שני פרטים: א) עשה תורתך קבע הוא "חיוב גמור", שעליו כותב הרמב"ם בתחלה "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי", כי "מי שעושה מלאכתו קבע כדי לקנות עושר אינו מקיים המצוה כראוי, משום דס"ל דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא". ב) אם מלאכתו עראי אינה מספקת לדי מחסורו, אזי "מדת חסידות" לחיות חיי צער ולעמול בתורה, שע"ז כותב הרמב"ם "ולהיות מוכתר בכתר תורה כו' דרכה של תורה", כי "לאו חיובא דאורייתא הוא, אלא שזו דרכה של תורה דייקא, ומי שרוצה להיות מוכתר בכתרה אי אפשר בענין אחר . . דלא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער . . דמדינא שרי עד שיהיה לו די מחסורו . . דהלל דוקא היה מחייב את העניים . . על שלא נהגו במדת חסידות כמותו לסבול חיי צער כדי לזכות בכתר תורה".

ואילו בפנים הל' ת"ת מסיק רבנו להלכה שגם לחיות חיי צער הוא "חיוב גמור" ומי שאינו עושה כן "אינו מקיים המצוה כראוי", שהרי כן כותב (פ"ג ה"ג): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד . . וחיי צער תחיה . . ולכן אמרו חכמים שהלל מחייב את העניים". הרי שגם אודות חיי צער תחיה כותב הלשון של קיום המצוה כראוי.

ויתירה מזו כותב בהמשך לזה (פ"ג ה"ד): "אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד . . אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי".

הרי שרק ב"מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד" כותב שאינו חייב לחיות חיי צער כו', משא"כ בתלמיד חכם בתחלת לימודו חייב הוא לחיות חיי צער כו'.

(ב) בקו"א שם (ד"ה ומיהו היינו): "ומיהו היינו דוקא במי שראוי לכך שדעתו יפה להצליח בלימודו . . אבל בעל הבית דלאו בר הכי הוא לזכות בכתר תורה לעולם, אין עליו שום עונש אם לא ינהוג במדת חסידות זו . . ואין בזו מדת חסידות".

ואילו בפנים מסיק רבנו להלכה, שגם מי שאינו ראוי לכך יש בו מדת חסידות לחיות חיי צער כו', שהרי כן כותב (פ"ג ה"ד): אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד . . אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי אלא אם כן עושה במדת חסידות ואהבת התורה"

[אף שבכמה מקומות מבואר, שהקונטרס אחרון נכתב אחרי כתיבת הפנים, והלכה כמבואר בקו"א ומהדו"ב. מ"מ בהל' תלמוד תורה נראה באיזהו מקומן, שבפנים נכתבה המסקנא לאחר כתיבת הקונטרס אחרון. והיינו שבכמה מקומות דן באיזו הלכה בקונטרס אחרון שבהל' ת"ת, ואינו מגיע למסקנא. אמנם בפנים מביא הוכחות מהתלמוד או מהפוסקים ומסיק כן להלכה].

עתה נראה איך שכל הפרטים האלו, שנפסק בפנים שלא כפי המבואר בקו"א, קשורים ותלויים זה בזה:

לפי המבואר בקו"א, שאין שום חיוב לחיות חיי צער גם בתחלת לימודו, ואין זו אלא מדת חסידות (משא"כ מי שלא הגיע למדה זו אין זה אפילו מדת חסידות), א"כ יוצא איפוא, שמדינא אין שום הפרש לענין הנהג בהם מנהג דרך ארץ בין תחלת לימודו לבין מצות והגית, והיינו שאין שום הפרש מדינא בין מצות לימוד וידיעת התורה לבין מצות והגית, ששניהם הותרה מכללם כשצריך להנהג בהם מנהג דרך ארץ.

אמנם בפנים מבואר בפ"ד ה"ו, שהנהג בהם מנהג דרך ארץ דוחה רק מצות והגית (לאחר שלמד כבר כל התורה), ואינו דוחה את חיוב לימוד וידיעת כל התורה (בתחלת לימודו). והיינו לפי מה שמסיק בפנים, שמצות ידיעת התורה מחייבת שבתחלת לימודו יעשה מלאכתו עראי בכל אופן, ויעשה מלאכה מעט כדי חייו בלבד ויחיה חיי צער ובתורה אתה עמל (ורק במי שלא הגיע למדה זו אין לו חיוב זה, אלא מדת חסידות).