בהתוועדות דערב חגה"ש ה'תש"מ דיבר הרבי זי"ע שהתפילין שלו נמצאו פסולות בנוגע למדם וז"ל "ס'איז געווען בשוגג, איך וויל ניט זאגן באונס – עס איז ניט שייך באונס, עס שטייט אין מטה אפרים אז בכל שנה ושנה, בחודש אלול, דארף מען בודק זיין די תפילין. דערפון איז פארשטאנדיק, אז אויב מען טוט דאס ניט - איז דאס ניט קיין אונס, אבער עכ"פ שוגג איז דאס, במילא וועט מען זען מתקן זיין דעם עבר באווארענען דעם עתיד וכו' ".

והנה מ"ש רבינו לענין התפילין שנמצאו פסולות, שהי' בגדר שוגג ולא אונס, נראה שאמר כן לענין התיקון והכפרה [על ביטול מצות עשה דתפילין ועל הברכות לבטלה שאמר כשהניח תפילין פסולות תמידין כסדרן], שהרי באונס קיי"ל דרחמנא פטרי', משא"כ בשוגג שגם השוגג צריך תשובה וכפרה2. [וזהו מ"ש רבינו בהמשך דבריו "במילא וועט מען זען מתקן זיין דעם עבר"]. וגם נפק"מ בין שוגג לאונס (לענין ביטול המצות עשה דתפילין), דהא דקיי"ל (ברכות ו, א. שבת סג, א. קידושין מ, א) דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב [שכר] כאילו עשאה3, ומשא"כ בשוגג. אבל לענין פעולת מצות תפילין בשיעבוד הלב והמוח לא נפק"ל מידי בין שוגג לאונס, שהרי אע"ג דאונס רחמנא פטרי' – הרי כמאן דעביד לא אמרינן4.

ג) והנה רבינו אמר שהנ"ל הי' שוגג ולא אונס, וביאר שדבריו מיוסדים על מ"ש בספר מטה אפרים סתקפ"א סוף ס"י: "ויש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצוות והוא מנהג טוב". וע"כ כיון שהי' צריך לבדוק התפילין בחודש אלול ולא בדקם, הרי דינו כשוגג ולא כאונס.

אמנם לכאורה דברי רבינו צ"ב, כי באמת אין חיוב ע"פ שו"ע לבדוק התפילין כל שנים עשר חודש, ולא כתב המטה אפרים כי אם ד"יש אנשי מעשה" נוהגין כן "והוא מנהג טוב", וכי בשביל שלא נהג זה במנהג חסידים ואנשי מעשה יצא מכלל אונס5?

ד) והנ"ל בזה בהקדם מה שמצינו בתשובות האחרונים ובדברי פוסקי זמנינו שיצאו לדון במי שהניח תפילין מדי יום ביומו, ולאחרי כמה שנים נתברר ע"י בדיקה שהיו פסולות6. והמעיין בדברי הפוסקים יראה שנחלקו בנידון זה וישנם שתי שיטות בזה, אם לדונו כשוגג שצריך כפרה או כאונס דרחמנא פטרי'.

שיטה ראשונה

: דינו כשוגג, וע"כ צריך כפרה.

בשו"ת מחזה אברהם סימן ה' השיב לשואל: "בנידון אחד שכתב לעצמו תפילין אצל סופר מומחה וסמיך אחזקת כשרות של הסופר והתפלל בהם בלי בדיקה והגה"ה, ואחר שהתפלל בהם איזו שנים בדקם ומצאם פסולים ממש למפרע מתחלת עשייתן כגון חסר ויתיר וכדומה, אם צריך כפרה על מניעת קיום מצות עשה דתפילין עד עתה ועל הברכות לבטלה שבירך עליהן". במחזה אברהם נקט בפשיטות דדינו כשוגג וע"כ צריך כפרה, אלא שבסוף דבריו היסס בזה וכתב "אף אם נימא דחשוב אונס במה שלא בדקם כיון דלא הי' צריך לבדוק . . נכון לעשות תשובה ע"ז שאירע לו מכשול כזה שלא לקיים מצות תפילין כראוי זמן רב".

בשו"ת דבר יהושע ח"ב סימן ה' ובשו"ת חשב האפוד [להגר"ח פאדוה מלונדון ז"ל] פסקו ג"כ שדינו כשוגג ולא כאונס, ע"פ: (א) מה ששנינו (יבמות פ"י מ"א) דהאשה שנשאת ע"פ עדים שמת בעלה ואח"כ נודע שהוא קיים חייבת להביא קרבן על שגגתה, וכמ"ש הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ה ה"ה): "האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת או שבאו עדים שמת ונישאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן". (ב) הא דקיי"ל שיחיד שעשה ע"פ הוראת בית דין חייב, וכמ"ש הרמב"ם (שם פי"ג ה"א) "הרי שהורו בית דין של אחד מן השבטים להם שחלב הקיבה מותר ואכלוהו אנשי מקומם על פיהם, אותו בית דין פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו, וכן אם הורו בית דין הגדול . . וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו".

ובשו"ת דבר יהושע שם האריך לבסס דבריו על מ"ש בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן צו, שיצא לבאר מאי שנא דין אשה שנשאת ע"פ עדים שמת בעלה דקיי"ל שהיא צריכה כפרה (אשר ע"כ חייבת להביא קרבן חטאת) ממ"ש הרמ"א (יו"ד סקפ"ה ס"ד) ד"אם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם וכו' מקרי אונס אפילו לא בדקה תחלה, וא"צ כפרה לא הוא ולא היא".

עוד הוקשה לו להנו"ב, מאי שנא אשה שנשאת ע"פ עדים מהכונס את יבמתו לאחר שלשה חדשים מאז מת בעלה שכתבו התוספות (יבמות לה, ב, ד"ה ונמצאת מעוברת) שפטורים הם מקרבן חטאת ד"כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד" והוו כאנוסים ולא כשוגגים.

ותירץ הנו"ב קושיות אלו בהקדים קושיא שלישית ויסודית, והוא ש"צריכין אנו לשום לב, דאנן קיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב חטאת . . ולכאורה יפלא למה יתחייב היחיד בזה, ואף שהבית דין פטורים אם לא עשו רוב הקהל מ"מ יחיד זה מה פשעו ומה חטאו, ואין לך אונס גדול מזה שעשה ע"פ הוראת ב"ד והתורה (שופטים יז, יא, וספרי עה"כ) אמרה ע"פ התורה אשר וגו', שאפילו אומרים על ימין שמאל נשמע להוראתם, וא"כ לא היה רשאי היחיד להרהר אחריהם, ולמה יחשב זה לשוגג ולא לאונס".

וביישוב כל קושיות אלו כתב הנו"ב, דנראה לחלק, "דשאני ניסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ"מ אונס זה ע"פ טעות הוא, שהרי באמת העדים העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר, לכן מיחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס. משא"כ שימשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות, רק ע"פ דין תורה היא מותרת לשמש אפילו פירסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא אכניסה, שהרי אין כאן שום טעות. וכן אשה שנתייבמה אחר ג' חדשים אפילו נמצאת אח"כ מעוברת הרי ע"פ דין הי' מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה (משפטים כג, ב) אחרי רבים להטות, ומן התורה אזלינן בתר רובא, נמצא שהאונס של הייבום הזה לא היה על פי טעות. ובזה ניחא ג"כ שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן אף שהוא אונס שהרי כתיב ע"פ התורה אשר יורוך, מ"מ אונס זה על פי טעות בא שהב"ד טעו בהוראה לכך מיחשב שגגה, אלא שאם עשו כל ישראל על פיהם העושים פטורים מן הקרבן לא מטעם אונס אלא כיון שהב"ד חייבים קרבן לכך העושים פטורים, משא"כ כשעשה היחיד על פיהם שאז אין הב"ד חייבים קרבן חייב היחיד קרבן". עכתו"ד הנו"ב.

ועפ"ז כתב בשו"ת דבר יהושע שם אות כה ש"בנידון דידן נמי שקנה התפילין ממי שמוחזק בכשרות לא מיחשב אנוס שהרי אפילו בהעידו שני עדים המוחזקין בכשרות [שמת בעלה ועל פיהם נשאת לאחר] אמרינן דחייבת בקרבן, כל שכן בעד אחד", ע"ש בארוכה. ועפ"ז מסיק הדבר יהושע לענין מי שהניח תפילין פסולות מפני טעות הסופר והבודק, שאינו בגדר אונס אלא בגדר שוגג ובעי כפרה על ביטול מ"ע ועל הברכות שעשה לבטלה7, "לכן אמינא בענ"ד שראוי שיעשה איזה דבר לכפר על נפשו וישוב אל ה' וירחמהו", ע"ש.

שיטה שניה: דינו כאנוס.

בשו"ת פרי השדה ח"ג סוף סימן קיז כתב ד"ע"ז וודאי נאמר חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה"8.

וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב או"ח סימן טז: "פשוט דדין זה קיל הרבה מהאי . . ששגג בהנחת תפילין ועבירה בשוגג צריכה כפרה דבחייבי כריתות צריך חטאת . . אבל בנידון דידן כשקנה תפילין אצל סופר מוחזק בכשרות9 דינו כאונס דאינו צריך כפרה . . בעניננו שעשה עבירה לא בשוגג רק באונס אי"צ כפרה"10.

וכ"כ בשו"ת משנה הלכות ח"ה סימן א, דבנדו"ד "לא צריך תשובה כלל . . והטעם דהכא לאו שוגג הוא במה שלא הניח תפילין דליהוי חייב כפרה כבכל שוגג אלא אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' . . ומעתה הכא נמי הרי אין לך אונס גדול מזה מאחר שהסופר הוא מוחזק בחזקת כשרות ועד אחד נאמן באיסורין כו' וממילא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי' משום עונש ואינו צריך תשובה וכפרה [וע"ש בארוכה איך שחלק על דברי הנו"ב הנ"ל בזה ויישב קושיותיו באו"א]. ומסיק המשנה הלכות: "בהא סלקינן ובהא נחתינן דאדם זה אשר כוונתו לש"ש אין צריך כפרה ותשובה על האונס שקרה".

ועד"ז כתב בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סימן ו: "למעשה בנוגע להעבר, בכגון דא שלא פשעו כלל והיו אנוסים גמורים בזה, המניחים מחוסר ידיעה מציאותית והעושים מחוסר ידיעה הלכתית לא נחשב עליהם עבירה, ומעלים עוד עליהם כאילו קיימו המצוה עם הברכות שעשו עליה כתיקונם".

והנה, ע"פ שיחת ערב חה"ש הנ"ל נראה מבואר דלא ס"ל לרבינו לא כשיטה הראשונה וגם לא כהשיטה השני', אלא יש לו שיטה ממוצעת בין שתי השיטות הנ"ל: דלפי שיטה הראשונה אפילו אם בדק את התפילין כל שנים עשר חודש ולא נמצא הטעות דינו כשוגג, ומשום דסוכ"ס "אונס זה ע"פ טעות הוא" דבכה"ג דינו כאונס וכמ"ש בשו"ת הנו"ב. ואילו לפי שיטה השני' הרי בכל אופן דינו כאנוס וכמ"ש להדיא דאפילו לא בדק התפילין כלל דינו כאונס וא"צ כפרה. אמנם בדברי רבינו מבואר דאע"פ שאין חיוב מעיקר הדין לבדוק התפילין (כלל, ועאכו"כ בכל שנה ושנה) מ"מ כיון שאילו בדק התפילין יתכן שהי' נמלט מהנחת תפילין פסולות, הרי, כ"ז שלא בדקן כראוי ה"ה בגדר שוגג [ודלא כשיטה השני']. ומכלל לאו אתה שומע הן, דאכן אילו בדק התפילין (כמנהג אנשי מעשה המבואר במטה אפרים) הי' בגדר אונס [ולא כשיטה הראשונה].

[הביאור בזה בדא"פ יבא בקונטרס הבא בעז"ה]