בשו"ע אדה"ז סי' תר"ז ס"ח כ' "אע"פ שהתוודה בתפילת לחש, אעפ"כ כשהש"ץ מגיע לוידוי צריך לחזור ולעמוד ולהתוודות עמו, ובוידוי זה אינו צריך לפרט החטא אלא כיון שאמר עם הש"ץ אבל אנחנו חטאנו די ורשאי לישב אח"כ".

והנה בשו"ע יש פלוגתא בין המחבר והרמ"א, דלדעת המחבר צריך רק לעמוד בשעת הוידוי של הש"ץ, והרמ"א מוסיף שצריך גם להתוודות עמו, וע"ז מוסיף הרמ"א "ועיקר הוידוי היא אבל אנחנו חטאנו". ובמג"א שם סק"ה הביא מהשל"ה דגם לדעת הרמ"א צריך לומר עם הש"ץ עד אחרי אשמנו, וצ"ע שאי"צ יותר מ"אבל אנחנו חטאנו". ואח"כ הביא מהגמ"נ דאין לדבר בשעת הוידוי. ונמצא דלפי המג"א יש בהגה זו של הרמ"א חומרא וקולא, דהחומרא הוא מה דצריך לומר עם הש"ץ (ולא רק לעמוד כדעת המחבר), והקולא הוא שדין זה הוא רק לאמירת אבל אנחנו חטאנו. וזהו שפסק אדה"ז שצריך "לעמוד ולהתוודות עמו", ו"כיון שאמר אבל אנחנו חטאנו די ורשאי לישב".

ועפ"ז צ"ב במה שהוסיף אדה"ז "ומ"מ אין לדבר בשעה שהש"ץ מתוודה", דלכאו' מוצא דין זה הוא מהמג"א הנ"ל (כמו שצויין על הגליון), שכותב שאין לדבר בשעת הוידוי, וא"כ לכאו' צ"ל דמה שכ' אדה"ז דין זה בנוגע להשעה שהש"ץ אומר וידוי הוא מדין שומע כעונה, וא"כ ממ"נ, אם חושבים את כל הוידוי של הש"ץ, אם כן יצטרך גם עמידה ואמירה לכולה, ואם לאו מהו האיסור לדבר (והנה הי' אפ"ל דהאיסור לדבר הוי חומרא, אבל עי' בכפה"ח שהביא דזהו איסור גמור, דאין מפסיק לשום דבר כו', ומשמע דזהו מן הדין, ומל' אדה"ז משמע דאותו דין יש גם במשך כל האמירה של הש"ץ? ועוד, דלמה לא כ' דיש ענין להחמיר ולעמוד במשך כל הוידוי של הש"ץ (אם חוששין גם לדעת השל"ה))?

[ובפשטות הי' אפ"ל דיש שני ענינים בוידוי, דיש המצוה של וידוי, ויש ענין הוידוי כפי שהוא חלק מהתפילה (שחכמים תיקנו לומר את נוסח הוידוי אחר שמו"ע ובאמצע תפילת הש"ץ), ואיסור שיחה זהו מצד הל' תפילה (וכמו האיסור בברכות ק"ש וכיו"ב שאי"ז מצד הל' ק"ש, וזהו פרט דדין הכללי דדיני הפסק בתפילה), וזה פשוט שחל על כל הוידוי, כיון שכולה נקבעה בנוסח התפילה, משא"כ הדין עמידה זהו דין במצות וידוי, והמצוה יצא כבר באמירת אבל אנחנו חטאנו (ונ"מ כשאומר וידוי שלא בתוך נוסח התפילה, דלפ"ז יהי' דין עמידה אבל לא האיסור הפסק, – היינו לא האיסור הפסק שאודותה מדובר במג"א הנ"ל), וצ"ב בזה, ובאתי רק להעיר].