ברמ"א סי' רעב סעיף ט מבואר שהמנהג כהרא"ש שבליל שבת אין מקדשין על שכר, אבל בבקר מקדשין על שכר (שהוא חמר מדינה, עיין מ"א בס"ק ו).

והנה בהגדר של חמר מדינה יש כמה שיטות, (עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך 'חמר מדינה'):

א) דעת ר"ח, ששותים אותו בני המדינה והוא יינם ואין להם זולתו.

ב) דעת הרמב"ם שבת פכ"ט הי"ז, "שרוב יינה שכר כו'". זאת אומרת שרוב שתיית ההמון באותו מקומות הוא בחמר מדינה.

ג) דעת רבינו בשו"ע שלו סעיף י, ש"דרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודותיהם על משקה זה כמו שהוא דרך לקבוע על היין במקום שהיין מצוי". ועיין שם בהאינציקלופדי' שהוא כותב שכן הוא דעת הראבי"ה, הובא בהגמ"י ברכות פרק ז אות ס על פי גירסת הראשונים פסחים קז, א "אבל קבע סעודתי' כו'".

והנה בנוגע יין שרף כתב המ"א ס"ק ו שאין מקדשין עליו אא"כ במדינות שרוב שתיית העם הוא יין שרף, והמ"א כותב שכן משמע ברמב"ם וכנ"ל.

והנה רבינו בשו"ע שלו אינו מביא הענין של יין שרף ושצריך להיות רוב שתיית העם בכל יום בזה.

והנראה לומר, דהנה רבינו בסי' קפב נקט כהט"ז בנוגע הדין של 'מע"ד', וז"ל: "לפי שאינו נקרא חמר מדינה אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה כעין חשיבות יין בכל המדינות, ואפילו אינו שתיית רוב אנשי העיר אלא שותין אותו לפרקים בלבד מפני חשיבותו, כמו מע"ד במדינות אלו, לא נגרע מפני זה לברך ולקדש - כיון שזהו מפני חשיבותו שהוא חשוב יותר מן השכר, ולכן ראוי יותר לכוס של ברכה מן השכר, וגם הוא חמר מדינה יותר מן השכר כיון שחשוב יותר, שהרי כל מעלת יין לכוס של ברכה אינו אלא מפני חשיבותו ולא מפני שהוא רוב השתייה במקומות שהוא מצוי לרוב, שהרי אף במקומות ששאר משקים הם רוב השתייה אף על פי כן מצוה מן המובחר ביין מפני חשיבותו, א"כ כל משקה שחשוב יותר הוא קרוב ליין יותר כו'".

והנה לפי דעת רבינו שכל מעלת היין הוא מפני חשיבותו, א"כ במקום שיש יין שרף שהוא יותר חשוב מן היין - היה צריך להיות מותר לקדש עליו אפילו במקום שיש יין מצוי. ולא נראה לומר, שכיון שיין משמח אלקים ואנשים - א"כ אף בזמן הגלות שאין שום קרבנות מ"מ היין נחשב ליותר חשוב מכל שאר משקין כיון שהוא משמח לב אלקים ואנשים.

והנה לפי זה יש מקום לומר שיין שרף נקרא חמר מדינה, (אע"פ שאין ההמון שותין אותו בכל יום), כיון שהוא חשוב יותר משכר. וא"כ לכאורה יש מקום לסמוך על המ"א ס"ק ט שמיישב המנהג לקדש בבוקר על חמר מדינה אפילו במקום שהיין מצוי.

אבל דא עקא, שרבינו מחדש שלא נקרא חמר מדינה אא"כ שדרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודותיהם על משקה זה כדרך שקובעין על היין במקום שהוא מצוי. והנה הדרך של קביעת יין באותם מקומות הוא שרוב שתייתם בסעודה הוא ביין, וכדאיתא במס' ברכות שהיה להם יין קודם הסעודה לשתות ובאמצע הסעודה לשרות ובסוף הסעודה לשתות, ודבר זה לא נמצא בשתיית ההמון ביין שרף. וא"כ אע"פ שיין שרף הוא יותר חשוב מן השכר, מ"מ בשכר עכ"פ יש המעלה שכשקובעים הסעודה על השכר קובעים עליו כמו על היין, ז.א. ששותים הרבה ממנו במשך כל הסעודה, משא"כ ביין שרף. וא"כ לפי דעת רבינו משמע שיין שרף לא נקרא כלל חמר מדינה. (ומלבד זה משמע שרבינו אינו רוצה לסמוך על השתמשות בחמר מדינה בקידוש היום אלא במקום שיין הוא ביוקר, ולא שייך לומר זה בזמנינו שבדרך כלל גם יין שרף הוא ביוקר).

ולסיכום, דעת רבינו שלא נקרא חמר מדינה אלא אם הוא משקה חשוב וגם שותים אותו בקביעות מתוך הסעודה.