בגמ' ב"מ דף עב, ב "ת"ר המוליך חבילה ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תנה לי (ופרש"י: ואליכנה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני ע"כ) ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, ברשות מוכר (אם קיבל עליו מוכר אחריות הדרך - רש"י) מותר (דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא. רש"י) ברשות לוקח אסור". ע"כ.

וכן פסק בשו"ע הל' רבית יו"ד סי' קעג סעי' טו וז"ל "מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר וא"ל חבירו במקום הזול תנה לי ואוליכנה למקום היוקר וכו' מותר והוא שיתן לו שכר טרחו על הולכתה למקום היוקר" ע"כ ועיי"ש.

ונחלקו הפוסקים בשיעור השכר טירחא; הש"ך שם ס"ק ל' כ' דצריך לשלם שכר טירחא משלם, והט"ז מעריך שם ומסיק דסגי בדבר מועט בעד השכר טירחא.

ובשו"ע אדה"ז הל' רבית סעי' יט מביא ב' הדיעות הנ"ל ומכריע כשיטת הט"ז דסגי בדבר מועט. ובהסברת שיטת הט"ז כ' וזלה"ק "וי"א שא"צ לשלם לו שכר עמלו ומזונו בשלימות אלא די שיתן לו דבר מועט בעד עמל ומזונו להיכר בלבד שאינו טורח בעד ההלואה שכיון שרבית שע"י מו"מ אינה אסורה אלא מד"ס די בהיכר בלבד וכו' ובסוף בסעי' מסייף וצ"ל ולענין הליכה בד"ס הלך אחר המיקל ודי בדבר מועט לכ"ע". עכ"ל.

הסברת הענין: דמי שמבקש מחבירו הלואה, ועל ידי ההלואה יביא תועלת צדדית להמלוה, הרי זה רבית ואסור, לכן מי שמוליך סחורה ממקום א' זול למקום יוקר וחבירו מציע שהוא יקח את הסחורה וישלם לו כמקום היוקר הרי הלוקח (שהוא גם לוה) מטיבו בזה שמטריח בעד המוכר (וגם הוא המלוה) ובנדון כזה הדין הוא שכדי להנצל מאיסור רבית המוכר (המלוה) משלם שכר טירחא כולו להלוקח (הלוה). וכ"ז כשהי' הלואה גמורה, בנדו"ד פסק אדה"ז (כהט"ז) שדי בדבר מועט להיכר בעלמא מכיון שאין זה דרך הלואה אלא בדרך מו"מ והוי רבית דרבנן שדי בדבר מועט.

ולכאו' צ"ע בדברי אדה"ז, וכן ראיתי מקשים בקובץ זרע יעקב (שיכון סקווירא) גליון טו - אלול תש"ס, דף רעז, הרי כל ההיתר של מוליך הוא כפרש"י הנ"ל, "דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא" א"כ הוי שפיר רבית ע"י הלואה, דההלואה אינו מתחיל רק כשהלוה מקבל המעות מהלוקח וע"כ הוי הלואה גמורה והוי רבית מה"ת ולא דרך מו"מ שהוא רק מדרבנן, ובהקובץ ז"י שם נשאר בצ"ע.

ואף שלכאו' הקושי' הוא גם להט"ז שחולק על הש"ך דס"ל דצריך לשלם שכר טירחא משלם דמשמע דס"ל שמדובר כאן ברבית דאוריי', אך הט"ז אינו מסביר למה בדבר מועט סגי אלא רק מדין לסי' קעז המדבר בדיני עיסקא, ואדה"ז הוא המסבר שיטת הט"ז דמשום דהוי רבית ע"י מו"מ והוא מדרבנן לכן קשה כנ"ל.

והנה ה'גידולי תרומה' ח"ג אות לב (מובא בס' ברית יהודה פרק כז הערה יד) מאריך בדברי רש"י אלו ומקשה בין דין זה לעוד סוגיא (שרשא דרב נחמן) ומחלק וכ' וז"ל דהתם (טרשא) עיקר החוב מכירה הוא אבל הכא (מוליך) עיקר החוב הלואה הוא שהרי פירוש כונתו שרוצה להשתמש בדמים ואין עיקר חיובא אלא לאחר מכירה ואילך לפיכך אסור ע"ש.

ומזה ג"כ קשה לשיטת הט"ז ודה"ז האיך סבירי להו דבנדו"ד הוי רק רבים דרבנן הרי עיקר החוב הוא מחמת הלואה דהוא מה"ת?

ונראה לבאר עפ"י מש"כ הריטב"א (הובא בשיטה מקובצת על אתר) דסוף סוף החוב חל מחמת מכר דלשון תנה לי קרוב יותר ללשון מכירה והרי זה באומר לו תן לי הפירות ואמכור אותן עבורך והדמים יהיו אצלי במתנה ע"כ. חזינן מדברי הריטב"א דא"ל דהי' כאן ענין הלואה וכלשון רש"י דלעיל הרי כללות הענין חל מחמת המכר ומצד זה אינו אלא אבק רבית שהוא מדרבנן כיון דעיקרא דמילתא זביני הוא, ע"ש בריטב"א.

ועפי"ז מובן היטב למה הט"ז מציין לסי' קעז דכמו שאמרנו קודם, מדובר שם בהל' עיסקא, ובעיסקא נקטינן דאף שהשותף שמשקיע צריך לשלם שכר עמל וטרחא עבור השותף הפועל, דמ"מ די בדבר מועט להיכר בעלמא, אף שלכאורה אפשר לבקשים אותו קושי' שהקשינו לעיל דבעיסקא הוא חצי מלוה וחצי פקדון. א"כ הוי לי חוב שבא ע"י הלואה שהוא מה"ת ולמה סגי בדבר מועט אלא ע"כ, כדברי הריטב"א הנ"ל דמכיון דעיקרא דמילתא זביני הוא ע"כ סגי בדבר מועט כהיכר בעלמא.

אלא מה שנשאר ליישב הוא למה אדה"ז אינו מביא לשון הברייתא (והשו"ע) "מצא חבירו ואמר לו תנה לי", דמדברי הריטב"א הנ"ל משמע שזה יסוד ההיתר דסגי בדבר מועט כיון דלשון תנה לי קרוב יותר ללשון מכירה, ואולי י"ל דאדרבה אדה"ז מגדיר הל' זו כל כולו בלשון מכירה להדגיש ענין זה דמיירי כאן בריבית ע"י מו"מ. וד"ל.

יוצא מדברי אדה"ז אלו לכאו' יסוד גדול בדין רבית ע"י מו"מ, דכל שיסודו הוא מו"מ "דעיקרא דמילתא זביני הוא" אף שיש בזה ענין הלואה אעפ"כ עיקרו מו"מ וכל רבית בו הוא רק מדרבנן ויהי' מזה הרבה השלכות למעשה.