א. הנה בשנה זו שער"פ חל בשבת מתעוררת השאלה במה לצאת ידי חובת לחם משנה בסעודות שבת, דמצד אחד הבית נקי מכל חמץ, וחמץ אסור משעה חמישית בש"ק בבוקר (שו"ע אדה"ז ריש סי' תמג), וקשה להכניס חמץ לבית, ובפרט עם ילדים קטנים ואורחים שאולי אינם מקפידים כ"כ בזהירות מפירורי חמץ (-ושאלה זו מסתבכת במיוחד במוסדות ובבתי חב"ד, כמובן ואין להאריך).

ולאידך לצאת חובת לח"מ במצה, הנה לא מיבעיא להמנהג לא לאכול מצה ל' יום לפני פסח או מר"ח ניסן (וראה ח"י סי' תעא ס"ק ז), אלא אפי' אלו שאין נוהגין כן, ואפ"ל שאלו שבאים לבקר בבתי חב"ד וכדו' אין להם מנהג קבוע בזה - הרי כתבו האחרונים (ראה נטעי גבריאל הל' ער"פ שחל בשבת פי"ח סעי' א ובהערות ופכ"ג סעי' ט ובהערות) שמי שאין לו מנהג יכול לאכול מצה רק בסעודת ליל שבת (עד עמוד השחר - שו"ת פרי השדה ח"ג ס"י ס"א), אבל בסעודת שחרית אפי' קודם שעה חמישית אסור לאכול מצה, וכמ"ש הרמ"א סי' תעא סעי' ב וז"ל "אבל מצות שיוצאין בה בלילה אסורים לאכול כל יום י"ד", עכ"ל. ומבאר כ"ק אדה"ז בשלחנו שם סעי' ד (מהירושלמי) שהוא מטעם שאמרו חכמים כל האוכל מצה בע"פ כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו ע"כ, א"כ עדיין יש לעיין במה ניתן לצאת י"ח לחם משנה בבוקר.

ולכאורה העצה הטובה ביותר בקביעות ש.ז. הוא לאכול מצה עשירה - היינו מצה שנילושה עם מי פירות1.

דהנה בסי' תמד סעי' ב-ג דן אדה"ז בנוגע לסעודת שלישית שזמנה אחר חצות היום, אם יכול לאכול מצה עשירה ושבמדינות אלו אין נוהגין לאכול מצה עשירה בער"פ מטעם שנת' בסי' תסב (וראה שם סעי' ז), משמע שלסעודת ליל שבת ובוקר מותר לאכול מצה עשירה.

וקצת צ"ע למה לא כתב כן אדה"ז במפורש עצה זו (ולשיטת שאר הפוסקים היו יכולים להרוויח יותר, דלדעת אדה"ז (שם סי' ב-ג) אין לאכול מצה עשירה משעה ה' ואילך, אבל לשאר פוסקים (ראה שו"ת נוב"י ח"א סי' כא ערוה"ש סי' תמד סעי' ה, ועוד) יש להקל ולאכול מצה עשירה עד חצות אם יש צורך קצת - אבל כאמור שיטת אדה"ז וכן הרבה פוסקים כמו ה'דרך החיים', 'אבני שוהם' ח"ג סי' יא, דאין להקל אחר שעה רביעית).

ועפ"י כל הנ"ל יש להבין מדוע לא נהגו לצאת יד"ח לח"מ במצה עשירה בע"פ שחל להיות בשבת? ודחקו למצוא עצות שונות להנצל מפירורי חמץ וכדו'.

(ולהעיר שהפוסקים הספרדים ובראשם הב"י סי' תמד והמ"מ הל' חו"מ פ"ג הל' ג והברכ"י ועוד הרבה כתבו לאכול מצה עשירה, וכן כמה פוסקים אשכנזים פסקו כן והרב סילבער בקול קורא דשנת תשי"ד כתב דזהו דרך המובחר - כ"ז בנטעי גבריאל שם).

והנה כמה אחרונים (ראה המצוין בס"ג שם הערה ד) נתנו טעם לאסור מצה עשירה לפי דברי המהר"ם חלאווה (פסחים מט, א) דאפי' בציקות של נכרים אסורין בער"פ כיון שיש בו טעם מצה, וגם עפ"י דברי הב"ח (סי' תמד ותעח) שכתב דמדין "ארוסה" אסור לאכול מצה רק מסוף זמן אכילת חמץ אבל מטעם לתיאבון אסור כל היום. ולכן כתבו דבמצה עשירה דיש בה תרתי לגריעותא: הן טעם מצה, והן לתיאבון והי' אסור לאכלו.

אבל באמת: א) הבאנו לעיל דדעת אדה"ז שאיסור ארוסה חל כל היום מעמוד השחר ואילך, ודלא כב"ח. ב) אפי' לשיטת הב"ח וכו', כ"ז שייך רק בסעודת שחרית ולא בסעודת ליל ש"ק. ג) ועיקר במצה עשירה שלא רק נתערב מי פירות אלא שנילושה רק עם מי פירות, יל"ע אם אכן יש בזה אותו טעם של מצה שיוצאין יד"ח בפסח - ועכ"פ צ"ע בזה.

ואשר נראה לבאר טעם המנהג שבד"כ אין משתמשים במצה עשירה בשבת שחל בע"פ, דהוא לא מטעם ענין חמץ ומצה כלל אלא מטעם אחר לגמרי, והוא שיש להסתפק - ובפרט לדעת אדה"ז - אם אפשר לברך ברכת המוציא על מצה עשירה, וכן אם יהיה חיוב ברהמ"ז.

דזה ברור ופשוט דהגדרת לחם שברכתו המוציא ולאחריו ברהמ"ז הוא רק קמח עם מים, וזה נק' לחם גמור, והוא מה שדרך בנ"א לקבוע סעודתו עליו (ראה שו"ע אדה"ז סי' קסח סעי' ז ובסדר ברה"ז ריש פ"ב), אבל שאר מיני לחמים שאין דרכם של בנ"א לקבוע סעודתם עליהם מברכים בומ"מ ועל המחי', ונכלל בזה (וראה שו"ע שם סעי' יג ובסדר ברהמ"ז שם סעי' ז וסעי' ט "ולענין הלכה וכו'", ע"ש) עיסה שנילושה במי פירות לפי שאינה עשוי' לקביעות סעודה.

ועל לחם גמור מ"ע מן התורה לברך ברהמ"ז רק אם אבל כדי שביעה אלא דחכמים תקנו לברך אפי' על כזית (סדר ברה"ז שם), אבל כל שאר מיני לחמים הכולל עיסה שנילושה במי פירות מברכים המוציא וברהמ"ז רק כשאוכלים כשיעור קביעות סעודה. ואכ"מ לבאר באריכות ענין זה אבל בקיצור - דיש בזה כמה דיעות דדעת כמה אחרונים (א"ר, ברכ"י, ר"י מליסא, ועוד) דשיעור זה הוא ג' או ד' ביצים, וכמה אחרונים סוברים דאין לברך המוציא וברהמ"ז אלא כשיעור סעודת קבע של ערב או בוקר. וראה בכ"ז במשנ"ב סי' קסח ס"ק כד, ובשעה"צ שם אות יט, וזהו דעת הגר"א ואולי גם במג"א.

אבל דעת אדה"ז (סי' קסח סעי' ח, ובסדר שם) ששיעור סעודת ערב או בוקר הוא כחצי עשרון, דהיינו 21.6 ביצים - לערך 43.2 אונצעס שהוא יותר משתי פונט ומחצה! - (ואף ששיעור זה הוא גדול מאד, וראה שו"ת אג"מ ח"ג סי' לב דכותב דאין לחשוש לשיעור זה, דשום אדם אינו אוכל שיעור גדול כזה לסעודתו ע"כ הרי אנחנו בדרך המלך נלך, וזוהי שי' כ"ק אדה"ז שלאורו נלך נס"ו).

מובן שמדובר כאן אם לא שבע בפחות משיעור זה, אבל פחות מד' ביצים אפי' שבע מזה יברך על לחם אחר תחלה (סדר-שם), ולכה"פ צריך לאכול כשיעור ד' ביצים לחם ולהיות שבע ממנו כדי שיוכל לברך המוציא עליו לבדו - ושיעור זה של ד' ביצים מקובל אצל הרבה פוסקים ואחרוני זמנינו. והוא כחצי פונט לחם2.

ולהעיר שבברכ"י סי' קסח אות ה (הובא בשע"ת שם אות ד) מביא מחלוקת הפוסקים, די"א שכל אכילת שבת נחשבת קבע וממילא אפי' אכל פחות מכשיעור סעודה חייב לברך המוציא וברהמ"ז, והסכים הברכ"י לדיעה זו, ובשו"ת אג"מ או"ח סי' ל"ב מחזק שיטה זו וכותב דבסעודה המחוייבת בש"ק לכו"ע הוא קביעות סעודה, ואפי' אכל פחות משיעור קביעות צריך לברך המוציא וברהמ"ז3.

אבל במאמר מרדכי או"ח סי' תמד אות ב כ' מפורש דעל מצה עשירה בין בשאר ימות השנה בין בשבת ערב פסח, אם אכל פחות משיעור קביעות סעודה צריך לברך בומ"מ ועל המחי'. וכן אדה"ז אינו מחלק בכל הנ"ל בסעודת שבת. וגדולה מזה מצינו בכף החיים סי' תעא אות טו"ב דכתב בחולה שאסרו לו הרופאים לאכול מצה בליל א' של פסח ואכל מצה עשירה - מברך עלי' בומ"מ.

ועכ"פ נראה דלצאת מידי כל הספיקות נהגו רבים לקחת לחם גמור ללח"מ בשבת זו.

ועפ"י כל הנ"ל אולי יש לדייק למה אין אדה"ז מביא מפורש בסי' תמד סעי' כג לקחת מצה עשירה לסעודת שבת, ורק כותב שאין נוהגין לאכול מצה עשירה משעה ה' ואילך - שלא להיכנס לספק ברכה זו.

ובר מן דין העירני א' מחשובי הרבנים שליט"א, ששיטת אדה"ז הוא שיכולים לצאת יד"ח סעודת שבת במיני מזונות, וכן העירוני שמובא מכ"ק אדנ"ע שיש לאכול חמץ גמור בער"פ (אולי כדי לעשות הבדלה מפורשת מחמץ למצה החיובית) - ולכן אין נוהגים במצה עשירה.

עכ"פ היוצא לנו מכל הנ"ל, דבמקומות שאי אפשר בלאו הכי כגון מוסדות ובתי חב"ד וכדו', שא"א ליזהר מפירורי חמץ או שקשה להשיג כמות גדולה של חלות בשבת זו, הנה נכון לקחת מצה עשירה לשבת זו, ולסמוך על כל הדיעות המובא לעיל, ובפרט אם מוסיפין מיני לפתן המשלימים לשיעור שביעה.

ובפרט לפי מכתב כ"ק אדמו"ר המובא בלקו"ש חי"א דחיוב לח"מ אפשר לצאת ממי שעושה הברכה - וכן שמעתי מורים רבנים מורי הלכה בפועל. ואולי הרב/השליח וכיו"ב יברך על שני לחמים גמורים לצאת לכולם יד"ח, והמסובין יאכלו מצה עשירה.