בשוע"ר סי' תמז סכ"ו: "כל מיני מלוחים מותר לאכלם בפסח מן הדין בלא שום שרייה והדחה כלל אע"פ שלא נזהרו בהן מחימוץ דהיינו שלא בדקו את המלח מפירורי חמץ שדרך להמצא בו שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח".

המקור להלכה זו הוא במחזור ויטרי (הל' פסח סי' כד): "בשר יבש שלא נזהרו בו במליחתו מותר לאוכלו בפסח". וכ"ה בשו"ת הרא"ש כלל כד ס"ד: "וששאלת מהו לאכול בפסח דגים מלוחים השרויים בעריבת הגויים, תשובה באשכנז נוהגים איסור בדגים מלוחים אף אותן שאין שרויין במים ובצרפת נוהגין היתר באותן שלא נשרו במים בפסח".

כאן וכאן לא נתבאר מהו טעם חשש האיסור במלוחים שלא נזהרו במליחתו, והמקור לטעם המבואר כאן (שלא בדקו את המלח מפירורי חמץ שדרך להמצא בו), הוא בשו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' א (הובא במ"א ס"ק יז): "ונ"ל שטעם הרא"ש ז"ל משום שחשו למלח שלא נבדק מפני חמץ שבה". ובאמת מפורש כן בסימני ס' התרומה סי' נה, שכותב (בדעת המתירים, אחר שביאר שאין אומרים חוזר וניעור בחמץ שנתבטל קודם הפסח): "וכן בשר מליח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדקו המלח מן החמץ וכן הסלים ישנים מותרין בפסח וכן שפוד ישן מותר לצלות בו בפסח מהאי טעמא".

ופירוש הדבר הוא, שטעם האיסור הוא מחשש שהיו פירורי חמץ במלח, והטעם להתיר הוא כיון שכבר נתבטלו בששים קודם הפסח ואין אומרים חוזר וניעור בפסח. וכן נפסק (כהמתירים) בסמ"ג (לאוין עח ל, ב) וסמ"ק (סי' רכב ע' רכח). וכן נפסק בשו"ע סי' תמז ס"ה: "בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם מותר לאכלם בפסח".

וע"ז כותב הרמ"א שם: "ויש חולקים ומחמירין. ובמדינות אלו המנהג להחמיר", וכ"ה לקמן סל"ו ואילך. אמנם כאן אנו דנים מעיקר הדין, שיש מתירים ויש אוסרים וקיי"ל כדעה המתרת, שאנו סומכים עליה בדיעבד או בתערובת (כדלקמן סל"ח).

ב) והנה בטעם המתירים כותב רבנו: "שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח", וצ"ע מקורו.

המ"א מפרש בס"ק טו: "שאם תמצא לומר שבלעו קצת חמץ נתבטלו בששים קודם פסח". והיינו שהוא מפרש את המחלוקת הזאת דמיירי כשהדיחו את החמץ מהמלח שעליהם קודם הפסח, ואין כאן חשש חמץ בעין, וכל החשש הוא רק מטעם החמץ שנבלע בתוך המלוחים לפני ההדחה, וע"ז סבירא להו המתירים שכיון שנתבטל בששים קודם הפסח אינו חוזר וניעור, והאוסרים סבירא להו שאמרינן חוזר וניעור.

משא"כ כשלא הדיחו את המלוחים עד תוך הפסח, אזי יש מקום לחשוש שהמלוחים בלעו קצת חמץ בתוך הפסח ואז אינו מתבטל בששים ואסור לדברי הכל אף מעיקר הדין.

וכמו שנתבאר לפני זה בדין פרוסת פת שנפל ליין (בשוע"ר סכ"ד): "אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח . . ונאסר כל היין". כך גם כאן, אם לא הדיחו את המלוחים עד שנכנס הפסח הרי נפלט טעם הפירורין לתוך המלוחים בפסח ונאסרו כל המלוחים.

ועל פירוש זה מקשה הט"ז (ס"ק ז), שא"כ מדוע כותב הרמ"א שיש חולקים ונוהגין להחמיר, הרי לפני זה מובא בשו"ע ס"ד ב' דיעות אם אומרים בפסח חוזר וניעור, והרמ"א הגיה שם: "ונוהגין כסברא הראשונה" (שאין אומרים חוזר וניעור). ואילו כאן בשו"ע מביא רק את הדעה המתרת (שאין אומרים חוזר וניעור), ואילו הרמ"א הגיה: "ויש חולקין ומחמירין".

לכן מפרש הט"ז: "דטעם המנהג להחמיר בזה, דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח, ולכן לא מועיל הדחה בהם". והיינו שהוא מפרש שהמחלוקת הזאת היא כשלא הדיחו את המלוחים עד שנכנס הפסח, והחשש הוא שמא עדיין יש שם פירורי חמץ בין המלח, ונפלט בפסח טעם הפירורין במלוחים, ולכן לא מועיל הדחה בהם עתה בפסח, וטעם המתירים הוא כיון שאינו אלא חשש "שמא לא היה חמץ במלח כלל". ומבואר יותר בפר"ח ס"ה ד"ה והרא"ש: "ובצרפת נוהגים היתר משום דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן".

גם רבנו מפרש את המחלוקת הזאת כפירוש הט"ז והפר"ח, דמיירי כשלא הדיחו את המלוחים עד שנכנס הפסח, אלא שבטעם ההיתר כתב (לא כדבריהם "דאחזוקי איסורא לא מחזקינן", אלא): "אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח". ולפום ריהטא לא מצאנו פירוש זה בנו"כ השו"ע, והחובה לברר מקורו.

ג) ונראה שמקור רבינו לטעם זה הוא בדברי ס' התרומה והרא"ש הנ"ל, שהרי מפורש בסימני ס' התרומה שם דמיירי בדין שאין אומרים חוזר וניעור בפסח, וע"ז קאי מה שמסיים: "וכן בשר מליח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדקו המלח מן החמץ . . מותרין בפסח . . מהאי טעמא", הרי שאי אפשר לפרש בדבריו כדברי הט"ז והפר"ח שמותר מטעם "דאחזוקי איסורא לא מחזקינן".

גם אין לפרש בדבריו כהמ"א דמיירי שהדיחו את המלוחים קודם הפסח, שהרי מפשטות לשון הרא"ש, שכתב: "ובצרפת נוהגין היתר באותן שלא נשרו במים בפסח", נראה שכשלא נשרו במים בפסח נוהגין היתר אפילו אם המלח עצמו נשאר על המלוחים גם בפסח. על כן צריך לפרש, שגם כאשר המלח נמצא עדיין על המלוחים בתוך הפסח, ואף שהיו פירורי חמץ בתוך המלח, מ"מ נתבטלו קודם הפסח ואינו חוזר וניעור.

וע"ז קשה שהרי נתבאר לעיל סכ"ב וסכ"ד, שאם נשארו עדיין הפירורים בעינם בפסח כולם מודים שאומרים חוזר וניעור, ומדוע אינו חוזר וניעור כאן, ע"כ חידש רבינו, שמוכרחים א"כ לפרש בדעתם: "שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח".

ואף שלקמן סל"ו נתבאר שאין להתיר המלוחים אלא כשהדיחו אותם מהמלח שעליהם קודם הפסח; זהו דוקא למנהג מדינות אלו להחמיר לכתחלה, משא"כ כאן דמיירי מעיקר הדין, בזה התירו המתירים אפילו כשלא הדיחו את המלח עד הפסח.

והנפקא מינה להלכה מכל זה מבואר לקמן סל"ח: "וכל מנהגים אלו הן לכתחלה אבל בדיעבד שכבר בישל אחד מדברים הללו בלא שום הדחה ושרייה ואי אפשר לקיים אותם עד לאחר הפסח שלא יתקלקל מעמידין על עיקר הדין ומותר לאכלו בפסח. ואין צריך לומר אם נתערב אחד מדברים הללו בדברים אחרים, אפילו בפחות מס', מותר לאכול כל התערובות בתוך הפסח, אפילו אפשר לקיימו עד לאחר הפסח".

והיינו אף שלא הדיחו כלל מהמלח שעליו, מ"מ מתירים בדיעבד, "שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח".

ד) ועדיין צ"ע מה שהעיר במ"מ וציונים ממ"ש רבינו לקמן סי' תנא סע"ו: "עופות שנצלו בפסח בשפוד ישן שכל השנה צלו בו בשר מלוח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ שדרכם להמצא בין המלח הרי עופות הללו מותרין, כיון שאין בשפוד חמץ ודאי אלא חשש ספק פירורי חמץ שבין המלח ומספק אין לאסור בדיעבד כי אין מחזיקין איסור מספק".

ומעניין הדבר, ששם גבי שפוד אחליפו דוכתייהו רבינו והט"ז, שהט"ז שם (ס"ק לא) כתב שטעם ההיתר הוא שאינו חוזר וניעור, ואילו רבינו כתב שם הטעם: "כי אין מחזיקין איסור מספק".

והנה גם המקור להלכה זו הוא בסימני ס' התרומה שם: "וכן שפוד ישן מותר לצלות בו בפסח מהאי טעמא", והיינו מטעם שאינו חוזר וניעור דמיירי ביה התם. ומפורש יותר במרדכי, שהובאה בו הלכה זו (רמז תקנה): "ומהאי טעמא שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין, אע"ג דמקודם לכן צלו בו בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ, לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח". והיינו כדברי הט"ז שם.

והטעם שרבינו שינה שם וכתב הטעם: "כי אין מחזיקין איסור מספק", כי המ"א שם (ס"ק נא) הביא את דברי המרדכי הנ"ל, והקשה: "ועיין מה שכתבתי לעיל סעיף י דבכלי לא מבטלין איסורא", והיינו מ"ש שם ס"ק כ (והובא בשוע"ר שם סל"ה) שטעם משהו אינו מתבטל בכלי, וא"כ איך הותר שפוד זה. ומתרץ ע"ז המ"א: "מכל מקום הכא מספיקא לא מחזקינן איסור שהיה על הכלי חמץ". וכן פירש הפר"ח שם סכ"ז: "משום דליכא ודאי חמץ אלא חשש ממלח שלא נבדק". ואף אם לא נפרש כן את דברי ס' התרומה והמרדכי, מ"מ כן קיי"ל להלכה.

ואף שנתבאר לעיל שגבי מלוחים מחזקינן איסור מספק שלא בדקו המלח מפירורי חמץ, וא"כ מדוע כאן בשפוד אין מחזיקין איסור מספק?

מתרץ זאת רבינו במה שהוסיף לכתוב: "ומספק אין לאסור בדיעבד כי אין מחזיקין איסור מספק", דהיינו שדין השפוד הוא כדין המלוחים שרבינו פסק בהם בסי' תמז סל"ח (שהועתק לעיל), שבדיעבד מותר בכל אופן.