הקונה חפץ מחבירו במחיר זול והבטיח לו לשלם מחירו בעוד שלושים יום וכשהגיע זמן הפרעון ביקש הקונה מהמוכר הארכת זמן ונתרצה המוכר לזה בתנאי שישלם אח"כ המחיר הגבוה, מכיון שלא שילם בזמן. האם זה מותר?

הנה זה פשוט שלדינא אסור להמוכר לבקש מחיר יותר גבוה או קנס וכו' מהקונה, אבל סוג האיסור במחלוקת שנויה: דהנה כ' הרמב"ם בפ"ו מהל' מלוה ולוה הל' ג' וז"ל: "הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, ה"ז אבק ריבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך".

והראב"ד על אתר חולק, וז"ל: "א"א חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון ומרווח לי' זמני' משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמי' וקידושין יוכיחו". עכ"ל.

ובמ"מ שם ביאר שיטת הרמב"ם ורבותיו שדקדקו כן מן הכתוב שנאמר "לא תתן", דמפסוק זה נראה שהלאו הוא בשעת נתינה. אבל חלקו עליהם האחרונים ואמרו, שכל שהרויח לו זמן בשביל מה שנתן לו ה"ז רבית קצוצה. וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל, וכן כתוב בהגהות ע"כ.

נמצא שדעת הרמב"ם ורבותיו שכל שתחלת ההלואה היה בלי ריבית כבר אי"ז רבית רצוצה רק אבק ריבית. אבל שיטת הראב"ד הרשב"א והרמב"ן שכל שהרויח בשביל זה הוי רבית רצוצה. וא' מהחילוקים בין רבית קצוצה לאבק רבית הוא אם יוצא אח"כ בדיינים, וכידוע.

ומש"כ הראב"ד "וקידושין יוכיחו" כוונתו להמבואר במס' קידושין (דף ו, ב) אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית, ומסקנת הגמ' שם היא ד"ארווח לה זימנא".

ועי' בתוס' שם ד"ה דארווח דחולק על רש"י, ומסיק דפי' "ארווח לה זימנא" הוא על חוב שהי' לה כבר.

וי"ל דמחלוקת רש"י ותוס' שם בקידושין הוא הוא המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד שם בהל' מלוה ולוה. ואכן כן פי' הגר"א להדיא ביו"ד סי' קס"ו ס"ק ז' ע"ש.

ולהעיר משיטת הרמב"ם בהל' אישות פ"ה הל' טו (וכן פי' רבינו חננאל) דאינה מקודשת אלא כשמלוה לה ומקדשה בהנאה בעת שמלוה לה, אך לא בהרווחת זמן של הלואה הקיימת מכבר. וכבר האריכו האחרונים בהסברת שיטתו, ראה אור שמח שם, ובדברי הגר"א ווסרמן בהקדמה לס' חידושי העילוי ממייצ"ט הו"ד בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ע"ד ד"ה אולם עדיין, ע"ש ועוד.

והנה המחבר ביו"ד סי' קסו סעי' ב מביא ב' הדיעות, והדיעה הב' הוא דעת הראב"ד שהוא רבית קצוצה. וכ' החיד"א בברכ"י שם וז"ל: "כפי הכלל שהוא מסורת בידינו דהלכה כיש אומרים בתרא".

הנה דעת מרן דהוי רק להלכה, אבל להוציא כתב בתשובה וכו' ע"ש, וכן כתב הש"ך שם סק"ח דהלכה כהראב"ד. והנה כ"ז מיירי בחוב שהתחיל ע"י הלוואה, דבזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אי חל הלוואה חדשה בשעה שמרויח לו הזמן. אבל בנדו"ד הנה החוב התחיל ע"י מקח וממכר שלכו"ע איסור רבית שבו הוא רק מדרבנן, דמדאורייתא איסור רבית הוא רק בדרך הלואה. ומה הדין במי שרוצה שהמוכר ירחיב לו זמן התשלום והמוכר רוצה לקחת יותר מאשר בתחלה.

הנה ביו"ד סי' קעו סעי' ו' לענין שכירות, דאם כבר החזיק לשכור בית בעשר סלעים לשנה, אסור לומר לו תתן כל חודש סלע א' (דאז יהיה י"ב סלע לשנה) ואני אמתין לך המעות, וכ' הט"ז שם סק"ח דנראה פשוט דזה הוה רבית קצוצה.

(והשיג עליו הש"ך שם בנקה"כ ע"ש, ומוכרחים לומר דהש"ך מחלק טובא בין הלוואה לשכירות, דבהלואה הבאנו לעיל דכ' הש"ך דהלכה היא דהוי רבית קצוצה, וכאן פסק דהיו אבק ריבית, וצ"ל שהוא מכיון דלא בא ע"י הלוואה).

וכן פסק אדה"ז בשלחנו הל' רבית סעי' ב' וזלה"ק: "אם הוא נוטל (שכר) בעד המתנת החוב בלבד שלא ע"י מקח וממכר, הרי זה רבית של תורה אפי' לא פסק לו בשעת הלואה אלא אח"כ כשבא לתבעו נותן לו להרחיב לו הזמן, וכן אם תובעו חוב אחר שזיכו מחמת הלואה ונותן לו להרחיב לו הזמן". עכלה"ק. ומוכח דס"ל דאפי' חוב אחר שאינו מחמת הלואה הוי ריבית של תורה.

וכן הוא להדיא בחוו"ד (מובא במ"מ וציונים שם) סי' קסו סק"ד ד"ה "דלא קצץ" וז"ל, "וה"ה בחוב של מכר כשקצץ בשעה שמרויח לו זמן דהוי ריבית קצוצה כיון שאשה מתקדשת בזה כמ"ש הלח"מ פ"ה מהל' אישות הל' טו דהרווחת זמן הוי כנתינת עכשיו וא"כ בחוב של מכר כנתינה מחדש דמיא בשעה שמרויח זמן והוי ריבית קצוצה". ע"כ.

וראה במאירי קידושין שם דף נ' בסוגיא דהמקדש במלוה, דמשמע מדבריו דאפשר דוקא כשהגיע כבר זמן הפרעון ותבעו להחזיר מעותיו, אבל קודם שהגיע זמן הפרעון אי"ז רבית רצוצה. ע"כ.

הנה רואים משיטת אדה"ז והחוו"ד דבר נפלא, דשייך דאיסור שהתחיל באיסור דרבנן (רבית ע"י מקח וממכר) שיתהפך להיות איסור דאורייתא (רבית ע"י הלוואה).

ויש מכל הנ"ל השלכה חשובה לדינא: דמי שקונה חפץ ע"י אשראי (קרעדי"ט) מחברה יהודית, הנה כל רבית שישלם יהי' רק אבק רבית כיון דהוי ע"י מקח וממכר ויתכן בזה קולות מסוימות, אבל אם אינו משלם בזמן הקצוב – למשל שלושים יום – משלם רבית להרחיב זמן ההלואה, הרי נהפך הלואה זו עכשיו לרבית מן התורה שחומרתו מרובה.