נשאלתי בענין מי שמתאכסן בבית מלון ואין מאשרים לו להדליק נרות שבת בחדרו משום סכנה ואינו אוכל בחדר האוכל של המלון אלא במקום אחר, האם מותר לו להדליק נרות שבת באולם החדר אוכל של המלון. ושמעתי מחכם אחד לאסור כיון שאין הוא אוכל שם ואין לו תוספת אורה לכן אין לברך, דהיתר של הדלקה מטעם תוספת אורה הוא רק כשהמדליק נהנה מהתוספת אור. וראייתו מדין סומא שכתב המג"א בסי' רסג סק"ט שאם היא אוכלת בשלחן אחד עם אחרים לא תברך, ע"כ דכיון שאין לה תוס' אורה - אע"פ שלאחרות יש תוספת אורה - אין לה לברך.

ולבבי לא כן ידמה, ולדעתי מותר לברך על תוספת אורה של אחרים, וראייתי מדברי המג"א (סקט"ו) לגבי נשים שמדליקות בביהכ"נ אע"פ שהן אינן אוכלין שם, ואפי' אינם משתמשין שם כלום אלא השמש משתמש שם, והדלקת הנשים אינה אלא לפטור חובת גופן - דהא אין זה ביתם (ואדרבה הבעל מדליק בביתם "בברכה", דהא אין האשה מדלקת בביהכ"נ בשליחות הבעל, דהרי אין שום חיוב על הבעל להדליק בביהכ"נ שתהיה היא שלוחתו, ורק כשהאשה מדלקת בביתם ובעלה עמה הוי זה כשלחתו, כיון דבעצם הי' הבעל חייב להדליק. משא"כ כשהיא מדלקת בביהכ"נ עדיין נשאר חיוב על הבעל (שהוא הבעה"ב) להדליק בביתו בברכה מצד חובת הבית - והוי דומיא דהמקרה כשהבעל חוץ לביתו ויש לו חדר מיוחד דמדליק שם בברכה), ואפי"ה מדלקת בביהכ"נ בברכה, ע"כ דגם בשביל חובת הגוף לבד מדליקין בברכה, ובפשטות מדליקות שם כל הנשים שהולכין לטבילה, והאיך מותרות לברך על הנרות, הלא אין הם אוכלין שם רק השמש משתמש שם בצרכי אכילה, וע"כ שמותר לברך על הדלקת נרות משום תוספת אורה גם באופן שלאחר יש תוספת אורה ולא לה.

אלא מה שיקשה הוא דין דסומא הנ"ל.

ועוד קשה מדברי אדמו"ר הזקן שכתב בסי' רסג סעיף י: "ב' או ג' בעלי בתים שאוכלין על שלחן אחד ומברכים כל אחד על מנורה שלו יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון ויש מיישבין המנהג שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית ומכל מקום אפילו לפי דעתם לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה. ולדברי הכל יכול השני לברך בחדר המיוחד לו אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה מטעם שנתבאר למעלה, ואפילו בחדר המיוחד לראשון אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה באותו חדר ועדיין לא היה שם יכול השני להדליק שם משלו או ממה שיקנה לו הראשון ולברך על הדלקה זו אע"פ שהוא לא ישתמש כלום אצל נרותיו". הרי דרק אם הבעה"ב לא הדליק עדיין מותר להאחר להדליק במקום שמשתמש צרכי אכילה, אבל אם הראשון הדליק כבר אינו יכול לברך, הגם שיש להראשון תוספת אורה.

ולכאורה הם טענות חזקות. אבל לאחר עיון נראה כפי שכתבתי שגם על תוספת אורה של אחרים מותר לברך וכפי שמבואר במג"א לגבי נשים בבית הכנסת. ומה שאדה"ז בס"י כתב דרק אם הבעה"ב לא הדליק עדיין מותר להאחר להדליק במקום שמשתמש צרכי אכילה אבל אם הראשון הדליק כבר אינו יכול לברך, הגם שיש להראשון תוספת אורה. וכשמדייקים בלשונו היטב רואים שכתב זאת לאחר שמביא מחלוקת הב"י והרמ"א אם מותר לברך על תוספת אורה

ואח"כ הוא ממשיך: "ולדברי הכל (כלומר בין להב"י ובין להרמ"א) יכול השני לברך בחדר המיוחד לו אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה מטעם שנתבאר למעלה ואפילו בחדר המיוחד לראשון אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה באותו חדר ועדיין לא היה שם יכול השני להדליק שם משלו או ממה שיקנה לו הראשון ולברך על הדלקה זו אע"פ שהוא לא ישתמש כלום אצל נרותיו". כלומר דלכן הוא מוסיף "ועדיין לא היה שם יכול השני להדליק שם משלו" ואם כבר הדליק הראשון א"א להשני להדליק אפילו שהוא מקום שמשתמשים שם לצורך אכילה, כיון שלדעת הב"י אין מברכין בשביל תוספת אורה ולכן כותב ציור דלדברי הכל מותר לברך.

וראייה לדבריי, שהרי בסוף סעיף יד כותב רבינו: "אבל אם יש נשים רבות בבית אחד יכולות לברך לכתחלה גם בשאר מקומות ובלבד שיהא מקום שמשתמשים בו בשבת אע"פ שאין משתמשים בו צרכי אכילה אם הוא חדר המיוחד לה או לבעלה ואם אינו מיוחד לה אינה יכולה להדליק שם אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה אע"פ שהם אין משתמשים שם כלום אלא בעל הבית ובני ביתו או אפילו אחרים משתמשים שם צרכי אכילה". וכאן אין הוא מזכיר כלל תנאי שעדיין לא היה שם נר שהדליק בעה"ב, ועוד הרי כאן מיירי שיש נשים רבות שכולם מותרין להדליק במקום שמשתמשים שם לצורך אכילה, והוא כותב להדיא אע"פ שהם אין משתמשים שם כלום לצורך אכילה, כלומר שבשבילם אין שום תוספת אורה אפי"ה מותרין להדליק. ע"כ שתוספת אורה מותר גם בשביל השני.

אולם עדיין צריכים לבאר הדין דסעיף יב לגבי סומא, שאם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שבירכו והדליקו אין לה לברך, ולפי הנ"ל לכאורה למה לא לברך? אולם כשמדייקים היטב בלשונו הזהב של אדמה"ז הכל אתי שפיר, דז"ל: "סומא יכולה ג"כ לברך על נר שבת שהרי היא נהנית ג"כ ממאורות כמו שנתבאר בסי' ס"ט, ומכל מקום אם יש לה בעל פיקח יברך הבעל. אך אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שבירכו והדליקו אין לה לברך שהרי אז אין מצוה בהדלקה זו אלא משום שמחה יתירה כמו שנתבאר למעלה ולה אין שמחה כלל מאור הנר". כלומר הוא מתחיל ומבאר למה סומא מותרת בכלל לברך הלא אין היא נהנית מן האור ונרות שבת הוא מטעם עונג ושמחה, ע"ז כותב "שהרי היא נהנית ג"כ ממאורות כמו שנתבאר בסי' ס"ט", כלומר כיון שע"י הנרות גם היא נהנית עכ"פ בעקיפין "דע"י שיש נר, אחרים רואים ומצילים אותה שלא תפול ושלא תכשל בשום דבר" (כלשון המחצה"ש), יכולה להדליק ולברך. וממשיך: "ומכל מקום אם יש לה בעל פיקח יברך הבעל". דכיון שבעצם החיוב הוא גם עליו ורק היא שלוחו מטעם שהיא כבתה נרו של עולם לכן באופן שהיא סומא ואיננה נהנית מהאור במישרין כמו הבעל לכן ידליק הבעל.

וממשיך: "אך אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שבירכו והדליקו אין לה לברך שהרי אז אין מצוה בהדלקה זו אלא משום שמחה יתירה כמו שנתבאר למעלה ולה אין שמחה כלל מאור הנר". כלומר באופן שאוכלת עם אחרות ויש שם נר א"כ אין לה שום חיוב הדלקה כלל דהנה ידוע שחז"ל תקנו להדליק נר שבת משום ב' טעמים, א) כדי שיהי' אור במקום האכילה וזהו עונג שבת לאכול במקום האור, וזהו מצוה חיובית. ב) משום כבוד שבת שלא יכשל אדם בעץ או באבן בגלל החושך ואין זה כבוד שבת, וזהו חיוב שלילי דהיינו שלא יהי' בית שמשתמשים בו בשבת בלילה חשוך ויכשל בעץ ואבן, ולכן תקנו חוב על הבעה"ב שישתדל שבבית שלו יהי' מאור, ואין זה חוב וחיוב להדליק, אלא חוב שלא יהיה חושך, ולכן במקום שיש כבר אור (כגון ע"י אור החשמל וכדומה) אפי' שלא הודלק לכבוד שבת אין צריך להדליק עוד. וא"כ בסומא כיון שאין לה בעצם שמחה מאור הנר א"כ אין לה חיוב הא' אלא חיוב הב' של שלא יכשל, וא"כ כשהיא אוכלת עם אחרות שכבר הדליקו אין כבר חשש שלא יכשל לכן אין לה להדליק ולברך. וזהו מש"כ "אך אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שבירכו והדליקו אין לה לברך שהרי אז (כלומר כל פעם כשאשה פיקחית אוכלת עם אחרות) אין מצוה בהדלקה זו אלא משום שמחה יתירה כמו שנתבאר למעלה (כלומר כיון שיש לה בעצם חיוב הדלקה לכן מותרת גם לברך משום תוספת אורה, דהיינו שמחה יתירה) ולה אין שמחה כלל מאור הנר" (משא"כ סומא אין שמחה כלל מאור הנר א"כ כל עיקר ההדלקה אינו אלא שלא יכשל וכיון שיש כבר אור אסורה לברך).

וא"כ לפי"ז יוצא דרק סומא אין לה לברך על תוספת אורה של אחרים אבל פיקחית שיש לה חובת הגוף להדליק שפיר יכול להדליק ולברך במקום שמשתמשים צרכי אכילה של אחר.

אקווה לשמוע מהרבנים קוראי הגליון מה דעתם בענין זה, וע"י דרכה של תורה זה בונה וזה סותר מיניה ומינן תסתייע מילתא.