המוכר ביתו או א' מחפציו בפני דוחקו ומתנה עם הקונה שהיות שמוכרו רק מפני דוחקו, הרי כשיהיו לו מעות יסכים הקונה למוכרו לו בחזרה – מה דינו לענין ריבית? הרי אם יחזור המכר נמצא שכל זמן שנהנה מהבית או החפץ יהיה בחנם והרי זה כהלוהו ודר בחצירו שאסור משום ריבית.

וכן, באותו ענין, המוכר סחורה והקונה מתנה שאם במשך שלושה חדשים מישהו יקנה סחורה זו הרי טוב, ואם לאו יסכים המוכר לקנותו בחזרה ודבר זה מצוי מאד בחנויות – מה דינו?

הנה לכאו' זה ברייתא מפורשת במס' ב"מ דף ס"ה ע"ב לאיסור דהכי איתא שם, "מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור", ופרש"י דאמר לו המוכר ע"מ כן אני מוכר לך, שכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך אסור דנמצא שאין זה מכר וכשאכל פירות שכר מעותיו עומד ונוטל, ע"כ מפרש"י.

פי' שהיות ואין זה מכר – הרי כל הפירות שאכל הקונה הרי הם באמת של המוכר, ומה שיאכל הקונה הוא רק בגלל מעותיו הנשארים אצל המוכר, והוי רבית, כיון שאי"ז מכר אלא הלוואה.

וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' קע"ד סעי' א', וז"ל מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע לא קנה, וכל הפירות שאכל רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים, ע"כ.

ומה שבגמ' ובשו"ע מוזכר רק בית או שדה, הנה כ"ק אדה"ז בהל' רבית סעי' נ"ה כולל בזה גם מטלטלין, וכן מ"ש בגמ' ובשו"ע לשון שמשמע שרק המוכר מתנה כן כתב שם אדה"ז (ובחקרי לב סי' י"ח שכן דעת רוב הפוסקים), דה"ה אם הלוקח (וכן פסק בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סמ"ו) מתנה שאם ירצה להחזיר לו מקחו לאחר זמן יחזיר לו מעותיו דאין זה מכר גמור ג"כ, ואסור ללוקח ליהנות במקחו משום ריבית.

יוצא דלכאו' דין פשוט הוא דאסור למכור בית או חפץ באופן זה ויש בזה רבית של תורה.

אלא שחוו"ד שם סי' קע"ד ס"ק א' מחלק וכותב דאינו אסור אלא בסתם תנאי, דמשמע דאם יחזיר המוכר מעות אז יתבטל המקח למפרע, אבל באומר על מנת הרי זו מכירה גמורה ע"מ שיחזור הקונה וימכרנו למוכר כשירצה, ואדרבה כשמחזיר הבית או החפץ יש כאן קיום מקח למפרע, דהרי קיים הקונה תנאו ונמצא דהמקח הי' קיים עד שעת חזרה, וצריך המוכר לעשות קנין חדש בבית כשנטלו בחזרה, ע"כ.

וכן מחלק המחנ"א הל' מלוה ולוה ורבית סי' י"ג בין סתם תנאי לע"מ, וראה גם בנודע ביהודה סע"ה.

אלא דבשו"ת הר צבי יו"ד סי' קל"ט מביא מתשובת הגאונים דכיון דהמכר עשוי דבכל עת יכול להחזיר מקחו לא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה ע"ד שאמרו בקידושין (דף כ"ו) במקום שכותבים את השטר לא קנה דלא סמכה דעתי'.

וכן ממש"כ רב האי גאון בס' המקח שער י"ח דמכר ע"מ להחזיר מכירתו מכירה אלא שאסור לאכול הפירות מדין ריבית.

וכן מביא מש"כ הריטב"א ב"מ שם דרבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח לחזור ולמכור להמוכר ירדה תורה לסוף דעתם דהלוואה גמורה נעשה ולא מכר, ע"כ.

אולם כתב הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ז ס"ק י"א (ובש"ך שם ס"ק ז') וכן במחנ"א שם ובעוד פוסקים דאם עשו תנאי כנ"ל, אלא שקבעו שעד זמן מסויים המקח יהי' קיים כמו שהתנו שעד ל' יום אין אחד מהם יכול לחזור בו, בכה"ג מותר לקונה להשתמש במקחו עד זמן זה.

ועפ"ז ראיתי דבכמה ספרים סידרו שטרות במקרה כזה ומצרפים שני ההיתרים הנ"ל דהיינו, א) המכר קיים בתנאי זה באם בתוך כך וכך ימים המוכר או הקונה ידרוש, יהי' הקונה מחוייב למכור הבית או החפץ להמוכר בשביל סכום מסויים – וזה מתאים עם לשון על מנת. ב) אבל אין להקונה או להמוכר יכולת לתבוע מכירת חזרה זו עד אחרי (למשל) שלושים יום.

ובזה יוצאים ידי חובת תנאי השני המפורש בסמ"ע ובמחנ"א הנ"ל שקבעו זמן מסויים שהמקח יהי' קיים ורק אחרי זמן זה רשאים להתנות להחזיר.

מיהו גם בזה מחמיר אדה"ז מאוד (וכ"ה בחוו"ד שם, ובס' כהונת עולם, ובשו"ת מהר"י הלוי הו"ד בס' ברית יהודה פכ"ח סעי' ו' ובהערות שם), דז"ל אדה"ז שם סעי' נ"ב, וי"א שכל שניכר מדעת המוכר שרצונו לחזור לממכרו וע"ד כן מכר לו אע"פ שלא קיבל עליו הלוקח בתורת חיוב גמור להחזיר לו ואפי' גם לא הבטיח הבטחה נאמנה רק א"ל דברים שמשמען הוא שיחזיר לו ממכרו הרי סמכה דעתו של מוכר על דברי' אלו וע"ד כן מכר לו מן הסתם כיון שניכר מדעתו שרצונו לחזור לממכרו לפיכך אין זה מכר גמור והמעות הן בהלואה אצל הלוקח ויש בה משום רבית גמורה ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה1, ע"כ ע"ש.

וכ"ז דלא כמו שכ' בס' ברית יהודה (שבד"כ מתחשב מאד בדעת אדה"ז) בפח"כ סעי' ז' שאם לא הי' ביניהם תנאי גמור אלא הבטחה בעלמא שאם ירצה יחזיר, ואם לא ירצה לא יחזיר הרי המכר קיים ומותר ללוקח לאכול הפירות וכו' כל זמן שלא הביא זה המעות. דזה שלא כמ"ש אדה"ז בדיעה שני' שכל שניכר מדעת המוכר שרצונו לחזור לממכרו, וע"ד כן מכר לו אע"פ שלא קיבל עליו הלוקח בתורת חיוב גמור.

ואולי מקורו של אדה"ז הוא מש"כ הרמ"א סי' קע"ד סעי' א' דאם לא עשו שום תנאי אלא משום אומדנא או מנהג המדינה יש רשות לאחד מהם לחזור מן המקח הרי זה כאילו התנו בפירוש.

אלא דאולי אם עשו ביניהם תנאי להפך דהיינו שהתנו ביניהם שיכולים לחזור רק בחודש הראשון וכדו' ואח"כ יהי' מכירה גמורה הנה אז אחרי החודש הראשון נעשה מכירה, וצ"ע.

ויש להביא סמוכין לשיטת אדה"ז ממ"ש הוא עצמו בהל' פסח סי' תמ"ח סעי' כ"א לענין מכירת חמץ לנכרי, וזלה"ק "וכן אם אמר לו הריני מוכרו לך ע"מ שתחזירהו לי כשיהיה לי דמים לפדותו ממך אין זו מכירה כלל אף אם נתן לו הנכרי כל דמי החמץ שהרי בכל יום ויום מימי הפסח אם יבוא ישראל לפדות חמצו אין הנכרי יכול לעכב על ידו נמצא שאין החמץ קנוי להנכרי כלל ואינו כשלו ממש וכו'" ע"ש. וע"ע שם סעי' כ"ב לענין אם אמר לו ע"מ שתחזירהו לי לאחר הפסח, ע"ש.

יוצא מכל הנ"ל דלשיטת כ"ק אדה"ז (ועוד) יש להחמיר מאד בכל אופני מכירה על תנאי לענין רבית ולענין השתמשות בהבית או בהחפץ כל זמן שלא יוחלט המכירה, ואין לסמוך על שטרות המתירים מכירה על מנת או שאר הבטחה, אם לא בעיסקא ממש.

וכן לכאו' אסור להתנות עם עוד יהודי שיחזיק חפציו בחנותו ובאם ימכרו ישלם לו מחיריו (היינו רווח להמוכר) ובאם לאו מחוייב הוא לקחתם בחזרה, ודבר זה מצוי מאד למשל בעיתונים או ספרים וכדו' באם לא ימכרו אותם מחוייב המוכר לקנות אותם בחזרה דלכאו' לפי שיטת כ"ק אדה"ז יש להחמיר בזה מאד.

1) והי' אפשר להוכיח מכאן דס"ל לאדה"ז דצד א' ברבית אסור והוא מהתורה דהרי כאן הוא רק ספק אם המוכר או הלוקח יקיים תנאו ויחזור המקח ובאם לאו לא יהי' רבית, ואעפ"כ פסק אדה"ז כאן לאסור ולהחמיר בשל תורה.

ודבר זה שנוי במחלוקת בין הט"ז והש"ך, דלהט"ז כאן בסי' קע"ד סק"א ס"ל דצד אחד ברבית הוא רבית קצוצה ואסורה מדאורייתא, והש"ך סי' קע"ב ס"ק כ"ט חולק וס"ל שהוא מדרבנן, וראה מש"כ הש"ך כאן סי' קע"ד סק"א.

אלא דלפמש"כ לעיל דאין כאן מכירה כלל אפי' אם לא יביא מעות לבסוף, א"כ לאו צד אחד ברבית הוא אלא רבית ודאי, וראה בזה בס' דברי סופרים סי' רע"ד ס"ק ד'.