בגליון האחרון - תתלג (עמ' 57), כתב הת' שנ"ז וילהלם שי', להעיר ממש"כ בשם הצפע"נ בטעם מנהג העולם לומר כ"א בפנ"ע את עשרת בני המן, "דצריך לאומרן בנשימה אחת . . ובזה לא שייך לצאת ע"י אחר". והעיר הת' הנ"ל משו"ע אדה"ז סי' ריג סעי' ו' "שפיו כפיהם", שמשמע, שגם באופן הדיבור אפשר לצאת ע"י אחרים.

- ויש להוסיף ע"ז מכ"מ בשו"ע אדה"ז, שאינו כותב שהשומע כעונה אלא כנ"ל, ולמשל בסי' ח סעי' יא - "דשומע כמדבר", ובסי' תפט סעי' א "שהשומע הוא כאומר", ועוד כהנה -

והקשה הת' הנ"ל מסי' תקצ סעי' ט, אליבא דהי"א דהשברים והתרועה צ"ל בנשימה אחת, ורואין שגם לגבי תנאי ואופן הדיבור יוצאין י"ח ע"י התוקע.

ולכאורה ברור שאין הנדון דומה לראי', שבתק"ש מלבד מה שיש פוסקים (ראה אבנ"ז או"ח סי' קנ"ו; שאג"א סי' ו' ועוד) שאין בה דין שומע כעונה, כי בין כך המצוה וכן נוסח הברכה הוא השמיעה. הנה בר מן דין, שם בתק"ש, המצוה היא לשמוע דוקא סוג תקיעה שאין בה הפסק בין שברים לתרועה, ואין שם דיוק מיוחד בנשימה או אי נשימה.

ומה שמביא מ'רשימת הסעודה', דכ"ק אדמו"ר מדמה את חיוב הכוונה שיש על כאו"א בעצמו - לדינו הנ"ל של הצפע"נ. מוכרחים לומר, שמדמה זה רק לענין הכוונה וכו' דכל אחד צריך לכוון בעצמו. וכן צ"ע אם אפשר לדייק מהמילים ברשימה 'בלתי מוגה'. והרי כו"ע מודי, דאף אי נימא דין שומע כעונה בתק"ש ומגילה, עדיין בעינן כוונת שומע ומשמיע.

ובהמצוות דכן יוצאין מדין שומע כעונה כמו מקרא מגילה (דנוסח ברכתו הוא לא 'לשמוע' כבתק"ש, אלא "על מקרא מגילה"), כבר האריכו האחרונים, אם יוצא בשמיעתו או באמירתו. וראה בקה"י ברכות סי' יא שהביא שזו פלוגתת הר"ן וריב"ש, דלהר"ן הוי שומע בע"פ ולריב"ש הוי כשומע מתוך הכתב, עיי"ש. ואי נקטינן כסברת הר"ן דהוי כשומע בע"פ, אולי י"ל כהצפע"נ.

וראיתי בס' 'הלכות חג בחג' עמ' קמח הע' 27, טעם פשוט לפרש מנהגנו שהציבור נהגו לאמרם בנשימה אחת, דהואיל והחזן ממהר לקרוא בנשימה אחת, ואין שומעים היטב כל מילה, וגם פעמים שאין עולה ביד החזן לעשות נשימה א', לכן נהגו הציבור לאומרו קודם הש"ץ בנפרד, דומיא למש"כ המג"א בסי' תכב סק"ח לענין הלל דר"ח, דלכן כל א' אומר 'הודו' גם בעצמו ואינו יוצא מהש"ץ, עיי"ש.

וכמובן, דזה אינו כהצפע"נ ורשימת כ"ק אדמו"ר.