בגליון העבר העיר הרב ש.ד.ב לוין על הא דנהגו נשים, לומר כמה תפלות ותחינות בעינים סגורות, בין הברכה השייכת להדלקת נרות שבת ובין הסרת הידים וההנאה מהאור והוא הקשה שמן הדין אין להפסיק בין הברכה להסרת הידים כמו שאסור להפסיק בכל ברכת המצוות בין ברכה למצווה כמבואר בשוע"ר ס"ח סעי' כא-כב, ובכמה מקומות.

ונ"ל שיש ללמוד זכות על הנשים הנוהגות ככה, וכדלקמן. דזה נראה במוחש שנשים נמצאות בהתרגשות גדולה, כשהן אומרות הברכה עם התחינות, ואע"פ שסיבת ההתרגשות, היא התחינה, מ"מ כיון שהברכה נאמרת בהמשך אחד עם התחינות, ע"כ לפועל יש להנשים כוונה יתירה בעת הברכה, ונמצא שאמירת התחינות היא לצורך הברכה וע"כ אינה הפסק. (מה שאומרות התחינות אחרי הברכה בהמשך אחד עם הברכה ולא קודם הברכה היינו משום שרוצות שהתחינות יתאמרו בשבת ק' ולא לפני שבת ק').

ומעין זה מצינו בהתנהגות אנ"ש כמעט בכל עניני ברכות, דהנה לפי ההלכה, יש ענין גדול של "ברוב עם הדרת מלך" וע"כ במקום שאנשים באים יחד לעשות קידוש או מצוה אחרת יש ענין שרק אחד יעשה הברכה, והאחרים ישמעו משום "ברוב עם הדרת מלך" (ועיין כל זה באנציקלופדיה תלמודית חלק ד), אבל אצלינו מעדיפים לעשות כל יחיד ויחיד הברכות בפני עצמו, והטעם הפשוט הוא מפני שעל ידי שהוא אומר הקידוש בפני עצמו מתרבה הכוונה, וכמו כן בעניננו כיון שיש יותר כוונה באמירת הברכה, משום שהברכה נאמרת בהמשך אחד עם התחינות, ע"כ לא נקרא אמירת התחינות הפסק בין הברכה, לההנאה מן האור

וכל זה הוא רק לימוד זכות על ההנהגה של הנשים המתנהגות כך.