בגליון תתקמא (עמ' 154 ואילך) דן הרב א.י.ג. שי' במה שמצוי הרבה שבעלי חנויות מפרסמים מודעות מז"ט בעיתון כשיש שמחה במשפחת הרב ומהללים ומשבחים הרב כו' האם מותר לרב לתת להם הכשר מצד שוחד. ועד"ז אם מותר לרב לדון אותם, והיינו האם שוחד הוא רק בממון או גם בשאר הנאות.

ומפלפל בגמ' בב"ב (מג, א) אודות ס"ת של העיר שנגנב, שדייני אותה העיר אינם יכולים לדון בזה כיון שיש להם נגיעה בדבר. ואכתוב הנלענ"ד כדרכה של תורה, ואת והב בסופה.

ובהקדים שיש כאן ארבע נקודות שיש לחלק ביניהם; א. דין. ב. הוראה ולימוד תורה. ג. שוחד (הכולל שוחד דברים). ד. פסול נגיעה בדבר.

איסור שוחד הוא רק בדין, ודין פירושו כי יקרבו שני אנשים למשפט והדיין לוקח שוחד (לעוות את הדין ואפילו לצדק את הדין), וזהו איסור שוחד האמור בתורה1.

ובזה נפסק להלכה ברמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ג ה"ג) ובשו"ע (חו"מ סי' ט ס"א וסמ"ע שם): "ולא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים", ומפרש בסמ"ע "שוחד ענינים", כלומר כל ענין הנאה הבאה לדיין יש בה משום שוחד2 ונתינת הכשר אינו דין. וכל מה שאפשר לדון בנתינת הכשר הוא אודות נגיעה בדבר, האם פסול נגיעה בדבר הוא רק בממון, או גם בשא"ד. ומ"ש הרב הנ"ל הוא נכון לגבי איסור נגיעה בדבר, אך אין לו שייכות לאיסור שוחד.

ואף אם היינו רוצים לדמות מילתא למילתא א"צ מאחר שנפסק בפי' בגמ' ופוסקים, וברמב"ם ובשו"ע הובאו בנפרד דיני נוגע בדבר ודיני שוחד, וממילא ידעינן שבענין בע"ב שבבית הכנסת שמפרסמים מז"ט לרב ה"ה פסול להם לדין, מחמת שוחד דברים.

אמנם בענין כבוד יש לעיין, מאחר שמצוה על הציבור לנהוג כבוד בדיין (חו"מ סי' ח ס"ד), ובדורנו כל עסקן ציבור מקבל ברכת מז"ט מהציבור שנהנה ממנו, ולא תהא כהנת כפונדקית, וממילא חובה על הציבור לכבד הרב ג"כ בעת שמחה, וא"כ כשבעה"ב נותן ברכה לרב, הרי זה מעין חובה עליו וא"כ אינו נק' שוחד. ואולי יש לחלק בין אם עושה באופן רגיל (לפי מצבו הכספי, וכפי שהיה עושה אדם זה לעסקן) או שניכר שנותן הכבוד מאחר שבקרוב יהיה לו דין, מעין הנפסק (סמ"ע סי' ט ס"ק ד) לגבי הקדמת שלום שאם תמיד מקדים מותר ואם מקדים רק לפני דין הרי זה שוחד ואסור לו לדון ואולי כשהרב גם מפרסם ברכה לבע"ב זה, יהיה היתר כמו כששואל ממנו חפץ, שאם יש לרב מה להשאיל לו הרי הם שוין, ואין ההשאלה לרב מהוה נתינת שוחד ומותר, וצ"ע בכ"ז.

וגבי נתינת הכשר, הנה ברור שאינו דין, ואין שייך בו שוחד, לא ממון ולא דברים, ומה שצריך עיון הוא דברי אדה"ז בהל' שחיטה (סי' א קו"א ס"ק ז) גבי האיסור לקחת שכר על נתינת קבלה לשחיטה, שהוא בכלל לימוד תורה והוראה, וחל על זה הדין של "מה אני (הקב"ה) לימדתי בחנם אף אתם בחנם" ובזה - איסור נטילת שכר על לימוד תורה - לא שייך איסור בדבר שאינו ממון. וממשיך אדה"ז "וה"ז כהתרת בכורות ממש, וכשאר הוראה שמורה לעם האסור והמותר לעשות ולאכול" עכ"ל.

והנה, פשוט שהוראה על שאלה באיסור והיתר הוא בכלל הלימוד שאסור לקחת עליו ממון, אלא שיש לברר אם נתינת ההכשר שנוהגת בדורנו, היא בכלל הלימוד אם לאו - האם זה דמיא לנתינת קבלה לשוחט, שמודיעים שיודע לשחוט ומותר לאכול משחיטתו וכן כאן מודיעים שע"פ ד"ת מותר לאכול מאכל זה או מחנות זו והדומה, או שבדבר מאכל שידוע שמותר לאכלו, ורק לא יודעים אם מוצר זה הוא אכן כך או לא, אי"ז נק' הוראת דין.

לדוגמא עוף שנשחט בכשרות ואינו טרפה והוכשר כדין, ידוע לכולם שמותר לאכלו ואין בזה שאלה, רק שלא סומכים על המוכר שאכן כן הוא, וסומכים רק על הרב שרוצים שהוא יודיע שעוף זה כשר, האם נחשב להוראת דין או לעדות שעל זה מותר לקחת שכר, שאינה הוראה, וכפי שמבאר אדה"ז בקו"א שם (ולכן נראה שלמשגיחים ודאי מותר לקחת שכר, כיון שהם ודאי אינם מורים דין אלא רק מעידים שהכל נעשה בכשרות).

ולהעיר מהל' איסור והיתר (מליחה (סי' סט ס"י), ובב"ח (סי' צב ס"א), תערובות (סי' צח ס"א)) בענין גוי מסל"ת, אם סומכים עליו שמאכל זה הוא כשר אם לאו וא"כ גם עדות אין כאן אלא רק נאמנות. ולהעיר שכל זה הוא רק על שכר פעולה, ולא שכר בטלה שמותר כפי שמביא שם אדה"ז. וכל הנכתב הוא רק לעורר לב הלומדים, לא להלכה ולא למעשה.