תושב השכונה
א. בשו"ע אדה"ז סרנ"ג (בדיני שהיי') ס"א כותב: "כירה..אסור ליתן עלי' תבשיל מבעוד יום להשהותו עלי' לצורך הלילה או עד למחר אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי שמא יחתה..אלא אם כן הכירה היא גרופה..או שהיא קטומה...".
ובטעם האיסור גם כשמשהה לצורך מחר (אף שאין חשש חיתוי, כי עד למחר יוכל להתבשל בלא חיתוי), כותב אדה"ז בסרנ"ד סי"א (מהמג"א סרנ"ד סק"כ): "אפילו אין דעתו לאכול מהפת בשבת אסור ליתנה לתנור שלנו שאינו גרוף וקטום סמוך לחשכה כל כך שאין שהות שיקרמו פני' מבעוד יום אע"פ שהוא אופה אותה לצורך מוצאי שבת ובכל השבת כולה יכולה להאפות בלא חיתוי מכל מקום חוששים שמא ימלך אח"כ לאכלה בשבת..וכיון שיהי' דעתו עלי' לאכלה שמא ישכח ויחתה בגחלים לגמור אפייתה שמטעם זה אסור להשהות תבשיל לצורך סעודת שחרית בכל מקום שאסור להשהותו לצורך סעודת הלילה משום גזרת שמא יחתה כמו שנתבאר בסי' רנ"ג אע"פ שעד סעודת שחרית יוכל להתבשל בלא חיתוי".
והנה בדין אם השהה בדיעבד כותב אדה"ז בסרנ"ג סי"ב: "כל מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אם עבר ושהה אפילו בשוגג ששכחה שם או שהי' סבור שהוא מותר אסור...".
ומסתימת לשון אדה"ז משמע שגם בהשהה לצורך מחר אסור בדיעבד.
ב. והנה במשנה ברורה (בה"ל סרנ"ג ס"א ד"ה "להשהותו עלי'") כותב: "אם כונתו לצורך מחר יש פוסקים שמתירין דלא חיישינן שיבא לחתות..ועיין בסימן רנ"ד ס"ה בהגר"א שם ובמ"א שם סק"כ ובא"ר ריש סימן זה דמדינא אין לסמוך ע"ז..חיישינן שימלך לאכלו ויחתה אלא שבדיעבד יש לסמוך ע"ז..וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"א בהגה"ה לענין הטמנה וכן משמע בפמ"ג רנ"ד בא"א סק"כ". הרי שמדמה דין שהיי' לדין הטמנה, והתיר בדיעבד אם השהה לצורך מחר.
ואכן בסרנ"ז (בדיני הטמנה) ס"א כותב אדה"ז קולא זו בסוף הסעיף (שהובא ברמ"א סרנ"ז ס"א בשם המרדכי ושבלי הלקט) גבי הטמין לצורך מחר, וז"ל: "הבא לסלק קדרה מעל גבי כירה ולהטמינה כדי שלא תצטנן אסור לו להטמינה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום גזרה שמא יטמין ברמץ..ואח"כ בשבת ישכח ויחתה..ואינו דומה להשהיי' שמותר להשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה כל שהתבשיל נתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום לפי שסתם הטמנה היא לצורך מחר..ולפיכך צריכה יותר לחיתוי כדי שלא יתקרר..אבל סתם שהיי' היא לצורך הלילה..ויש חולקין על זה ואומרים שאף להטמין..מותר..כמו שמותר להשהות..ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו אין למחות בידם אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות. ויש מקילין עוד..אם מסיח דעתו ממנו עד למחר..מותר להטמינו לצורך מחר אע"פ שלא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי ואין לסמוך על סברא זו אלא בדיעבד..."[1].
ולפ"ז צריך להבין, למה לא הביא אדה"ז קולא זו - שהביא בהטמין לצורך מחר - גם לענין שהיי' בסרנ"ג.
ג. והנה קושיא זו הקשה כבר התהלה לדוד סרנ"ד סק"ה: שבתחלת דבריו מוכיח שהמרדכי ושבלי הלקט שסוברים שמותר להטמין לצורך מחר (שהובא ברמ"א הנ"ל), סוברים ג"כ שמותר להשהות לצורך מחר. ולפ"ז מקשה על הב"י שבסרנ"ג מביא הכל בו והגהות מרדכי שסוברים שמותר להשהות אם הוא לצורך מחר, כיון שמסיח דעתו עד למחר ולא יבא לחתות, והב"י מסיק "אבל לא ראיתי בדברי שום פוסק זולתם שחילק בכך". ואח"כ בסוף הסימן מביא הב"י המרדכי ושבלי הלקט שמתירים אם הוא לצורך מחר. הרי שהב"י עצמו מביא עוד פוסקים שמחלקים בין צורך הלילה וצורך מחר. וא"כ על כרחך צריך לומר שהב"י מחלק בין שהיי' והטמנה, ודברי המרדכי ושבלי הלקט הוא רק לענין הטמנה. (וכן הקשה האלי' רבה סרנ"ג סק"א על הב"י הנ"ל, שמהב"י בסרנ"ד משמע שהמרדכי ושבלי הלקט מיירי בשהיי'). וגם מהב"ח בסרנ"ג ס"ט משמע שמקיל בהטמנה טפי משהיי', (וסובר שאין שום פוסק שמתיר בשהיי' לצורך מחר, עיי"ש, ועי' באלי' רבה הנ"ל). ובסוף דבריו מביא התהלה לדוד הפמ"ג (סרנ"ד א"א סק"כ) שסובר שאם השהה לצורך מחר מותר בדיעבד, ומקשה על אדה"ז שסתם דבריו בסרנ"ג, ומשמע שאסור בדיעבד גם כשהשהה לצורך מחר, והניח בצע"ג, ואח"כ בסוגריים כותב לעיין באדה"ז סרנ"ד סי"א[2].
וא"כ שוב צריך להבין סברת אדה"ז שמחלק בין שהיי' והטמנה, שבשהיי' לצורך מחר משמע שאוסר בדיעבד, משא"כ בהטמנה לצורך מחר מתיר בדיעבד.
ד. וי"ל הביאור בדעת אדה"ז, בהקדם דברי הפמ"ג בסרנ"ז (א"א סק"ח) בביאור דעת המקילה להטמין לכתחלה לצורך מחר, שמבאר החילוק בין הטמנה לשהיי', שבשהיי' לא מובא דעה המתרת להשהות לכתחלה לצורך מחר: כי בשהיי', כיון שסתם שהיי' היא לצורך הלילה, א"כ גם כשהשהה לצורך מחר יש מקום לחשוש שמא ימלך לאכלו בלילה ויחתה, ולכן אסור לכתחלה, משא"כ בהטמנה כיון שסתם הטמנה היא לצורך מחר אין מקום לחשוש שמא ימלך, ולכן מותר אף לכתחלה. (אבל אם השהה לצורך מחר, סובר הפמ"ג (בסרנ"ד א"א סק"כ) שמותר בדיעבד כנ"ל).
וכן האלי' רבה סרנ"ג סק"א מחלק בין שהיי' והטמנה. ומדבריו משמע טעם הדבר: שבהטמנה, כיון שעושה מעשה של גילוי דעת שמסיח דעתו עד למחר - שהרי סתם הטמנה היא לצורך מחר - לכן מקילים. משא"כ בשהיי' שאין כאן שום מעשה של גילוי דעת שמשהה למחר, רק שבמחשבתו מסיח דעתו ממנו עד למחר, לכן אין זה מועיל להתיר. וכיון שאפשר לגמור בישולו בלילה ע"י חיתוי, חיישינן שמא ימלך ויחתה[3].
ועל פי זה יש לבאר שיטת אדה"ז, שמתיר בדיעבד בהטמין לצורך מחר, ומשמע שאוסר בדיעבד בהשהה לצורך מחר: דהנה אדה"ז מתיר הטמנה לצורך מחר רק בדיעבד, (דלא כפמ"ג שמתיר גם לכתחלה. א"כ סובר אדה"ז שאף שבהטמנה אין מקום לחשוש כל כך שמא ימלך ויחתה, מ"מ אסור לכתחלה). ולכן בשהיי', שיש יותר מקום לחשוש שמא ימלך ויחתה, אם השהה לצורך מחר - אסור גם בדיעבד[4].
משא"כ התהלה לדוד סובר שאין לחלק בכך בין הטמנה לשהיי', ולכן אם בהטמנה מותר בדיעבד, גם בשהיי' צ"ל מותר בדיעבד. ולכן הקשה על אדה"ז שסתם דבריו, ומשמע שאוסר בשהיי'.
וכפשוט אשר לא באתי אלא לבאר במקצת דברי אדה"ז, ולא לענין הלכה.
[1]) להבנת דברי אדה"ז בסעיף זה, יש לסכם ולבאר, דיש כאן ג' דעות: לדעה הא' מחמירים בהטמנה טפי משהיי', כיון שסתם הטמנה היא לצורך מחר, ולכן חוששים שיבא לחתות שלא יתקרר למחר, והחשש הוא גם אחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. וגזרו בכל דבר המוסיף הבל, אף שאין שייך חיתוי בהם, גזרה שמא יטמין ברמץ - ששם שייך חיתוי. משא"כ בשהיי', שסתם שהיי' היא לצורך הלילה, אין כאן חשש חיתוי אם נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי, ואפי' אם בפועל השהה לצורך מחר אין חוששים לחיתוי, כי החיתוי לא יועיל כמו שמועיל בהטמנה. אבל אם השהה ולא הגיע למאכל בן דרוסאי, חוששים שיחתה לגמור בישולו לצורך הלילה, ואפי' אם השהה לצורך מחר חוששים שמא ימלך לאכלו בלילה ויחתה. וגזרה הנ"ל בהטמנה היא גם כשמטמין לצורך הלילה, (אף שאין חשש חיתוי בנתבשל כמאכל בן דרוסאי), כיון שלא חלקו חכמים בגזרתם.
[מאמר המוסגר: בשהיי' לצורך מחר כותב אדה"ז בסרנ"ד סי"א טעם האיסור כיון שחוששים שמא ימלך, ולא מספיק שם הטעם שלא חלקו חכמים בגזרתם. ואולי יש לומר הביאור בזה: שהרי בהשהה בשר חי שאי אפשר שיתבשל בלילה, וממילא מסיח דעתו ממנו עד למחר, אין חוששים לחיתוי, הרי אנו רואים שחלקו חכמים בגזרתם. וא"כ הוה אמינא שגם אם השהה מאכל שהתחיל להתבשל אלא שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, רק שהוא השהה בדעת שלא יאכל ממנו עד למחר, יש מקום לומר שכיון שהוא מסיח דעתו ממנו עד למחר, אין חוששים לחיתוי. (אבל, ראה להלן בהע' ג' מהאלי' רבה והגר"א שיש סברא לחלק בין השהה בשר חי והשהה לצורך מחר). ולכן צריכים לומר הטעם שהוא אסור, כיון שחוששים שמא ימלך לאכלו בלילה, שהרי סוף סוף אפשר לגמור בישולו לצורך הלילה ע"י חיתוי, משא"כ בבשר חי שאי אפשר לגמור בישולו בלילה ע"י חיתוי, ולכן מותר. (ואולי יש לומר שדעת הב"י - הובא לשונו לקמן בפנים בדברי התהלה לדוד - הוא, שהאיסור בשהיי' לצורך מחר הוא ג"כ מטעם שלא חלקו חכמים בגזרתם, אף שמצינו שחלקו בנוגע לבשר חי שמתירים, הרי אין לך בו אלא חידושו, (וכנ"ל שיש סברא לחלק בין בשר חי וסתם לצורך מחר)). משא"כ כאן, בהטמנה לצורך הלילה, הטעם שהוא אסור, אף שאין חשש חיתוי, הוא רק מטעם שלא חלקו חכמים בגזרתם. ועוד יש לומר, שבכלל כל איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא רק מטעם שלא חלקו בגזרתם. שהרי בדברים המוסיפים הבל לא שייך בהם חיתוי כלל, והוא אסור רק מטעם שמא יטמין ברמץ - ששם שייך חיתוי, ולכן בהטמנה מובן איך שהגזרה הוא גם כשמטמין לצורך הלילה שאין שם חשש חיתוי. משא"כ בשהיי' שיש בו כמה היתרים: גרופה, קטומה, מאכל בן דרוסאי, בשר חי ואפי' חתיכה א', ולכן כשהשהה לצורך מחר צריכים לטעם "שמא ימלך". (אבל נראה שהצ"צ (בחידושים על הש"ס מא, ג) יש לו סברא אחרת מאדה"ז למה הטמנה לצורך הלילה אסור, וסובר שכיון שבהטמנה ניכר הדבר שמקפיד פן יתקרר, וגם מעט חיתוי מהני להחזיק החום, לכן חוששים שיחתה גם לצורך הלילה). ע"כ מאמר המוסגר].
משא"כ לדעה הב' והג', אף שסתם הטמנה היא לצורך מחר, מכל מקום אין חוששים שיחתה כדי שלא יתקרר למחר. וא"כ דיני הטמנה הוא ממש כמו דיני שהיי': שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין חוששים לחיתוי, ואם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי חוששים לחיתוי. ולפי דעה הב' גם כשמטמין לצורך מחר חוששים שמא ימלך לאכלו בלילה ויחתה לגמור בישולו. משא"כ לדעה הג' אם מטמין לצורך מחר אין כאן שום חשש ומותר. ואדה"ז פוסק שאין לסמוך על דעה זו (הג') אלא בדיעבד, אבל לכתחלה חוששים שמא ימלך. ולפי הביאור להלן בפנים נמצא שלדעה הג' הטמנה קיל טפי משהיי', משא"כ לדעה הא' הטמנה חמור טפי משהיי', (ולדעה הב' הם שוים).
[2]) ולכאורה קושיית התהלה לדוד היא ג"כ על הרמ"א - שסתם ג"כ בסרנ"ג, אף שבסרנ"ז מביא דעת המרדכי ושבלי הלקט. וגם צ"ע מה שמביא הפמ"ג, שהרי הפמ"ג עצמו מחלק בין שהיי' והטמנה, כפי שיתבאר להלן בפנים.
[3]) עיי"ש שמחלק ג"כ בין השהה בשר חי שלא יוכל להתבשל לצורך הלילה, וממילא מסיח דעתו ממנו עד למחר, ולכן מותר כיון שעשה מעשה המוכיח היסח דעתו. משא"כ אם השהה סתם לצורך מחר, שאין כאן מעשה - אסור. (ובביאור הגר"א סרנ"ד סק"ל מחלק ג"כ בין בשר חי וצורך מחר: שבבשר חי על כרחך מסיח דעתו, כי אי אפשר שיתבשל אפי' ע"י חיתוי לצורך הלילה, משא"כ בהתחיל להתבשל ולא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שאפשר לו להמלך לאכלו בלילה ע"י חיתוי, ולכן חוששים לחיתוי).
[4]) ואולי יש לומר שלזה מכוין התהלה לדוד בציינו בסוף דבריו לשו"ע אדה"ז סרנ"ד סי"א, ששם מבאר אדה"ז הטעם שבהשהה לצורך מחר אסור, שחוששים שמא ימלך. וא"כ לפ"ז יש מקום לחלק בין שהיי' והטמנה, שבהטמנה אין חוששים כל כך שמא ימלך לאכלו בלילה, כיון שסתם הטמנה היא לצורך מחר. משא"כ בשהיי' שיש יותר מקום לחשוש שמא ימלך, מובן למה סתם אדה"ז בסרנ"ג גבי שהיי', ומשמע שאוסר גם בדיעבד.
אבל עדיין צריך עיון: דהנה בשו"ע אדה"ז סרנ"ג סכ"ד וסכ"ה ובקו"א סק"ט רואים שיטת אדה"ז שכשיש דעה המתרת דבר לכתחלה, אף שאין סוברים כמותו להתיר לכתחלה, מ"מ לענין בדיעבד סומכים עליו. (רק שבדבר שהדעה המחמירה סוברת שהיא אסור מדאורייתא, מסתפק אדה"ז אם יש להתיר בדיעבד, גם כשיש דעה המתרת לכתחלה), עיי"ש ואכ"מ. וא"כ לעניינינו (שאיסור השהיי' הוא רק גזרה דרבנן), אולי יש לומר שכיון שיש דעה המתרת שהיי' לצורך מחר לכתחלה (הרי הם: הכל בו והגהות מרדכי, ולפי התהלה לדוד גם המרדכי ושבלי הלקט, ולפי הפרישה (בסרנ"ג סקי"א) משמע שגם הטור), א"כ לענין בדיעבד עכ"פ יש להתיר. אבל לאידך גיסא י"ל, שכיון שלא הביא אדה"ז הדעה המתרת בסרנ"ג לענין שהיי', אין סומכין עליו גם לענין בדיעבד, (ובפרט שלפי הב"ח סרנ"ג ס"ט אין שום פוסק שמתיר בשהיי'). וכיון שיש ספק בדעת אדה"ז, סתם בספר שבת כהלכה פ"ח הע' טז בדעת אדה"ז, והביא רק המשנה ברורה (הנ"ל בפנים) שמתיר בדיעבד.
Download PDF