שאלה: מי שאינו יכול לברך ברכה, (מחמת שידיו מלוכלכות וכדו') ושומע ברכה שצריך ורוצה לצאת בה, כגון שאכל עם אחרים וצריך לברכה אחרונה שפוסק רבינו בש"ע שלו בסימן רי"ג שאחד מברך בקול רם ומוציא האחרים, שההלכה היא ששומע כעונה ויוצא בשמיעת הברכה בלי אמירתו. האם יוצא בשמיעת הברכה מכיון שהוא עצמו אסור לאמר?

תשובה: הנה בסימן ר"א סעיף ה' פוסק רבינו "שהשומע כעונה, ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו", הרי יש הבדל בין שומע בלבד לעניית אמן על הברכה, ואע"פ שעל כל ברכה שאדם שומע צריך לענות אמן, ובפרט אם זו ברכה שהשומע ג"כ צריך לאותה ברכה, שצריך בודאי לענות אמן, הרי פוסק רבינו בסימן רי"ג סעיף ד' שבדיעבד יוצא ידי חובתו אפי' לא ענה אמן.

ואם הי' הפירוש ששומע כעונה, היינו שנחשב כאילו השומע בעצמו אומר הברכה, הרי כשידי השומע מלוכלכות ואסור לו לברך, הרי נמנע ממנו לצאת בשמעת הברכה, אבל מזה שרבינו מבדיל בין "שומע כעונה" לבין "עונה אמן", שהעונה אמן כמוציא ברכה מפיו, בהכרח לומר, שהשומע אינו כמוציא ברכה מפיו, אלא שיוצא י"ח בשמיעת הברכה, ושמיעת הברכה נחשב לו כאילו אמרה אע"פ שבפועל לא אמרה, ובשמיעתו הברכה בכוונה לצאת, מספיק לו ע"י מחשבתו בלי דיבורו לצאת ידי חובת הברכה שהי' צריך לומר, ומכיון שהאיסור למי שידיו מלוכלכות הוא רק להוציא ברכה בדיבור בפיו, אבל מותר לו להרהר הברכה בידים מלוכלכות.

ולפי זה יש לומר בתשובה לשאלה הנ"ל, שרק ישמע הברכה בכוונה לצאת (שגם המברך מכוון להוציאו י"ח), ולא יענה אמן, כפסק רבינו הנ"ל שגם בלי עניין אמן יוצא ידי חובתו מכיון ששומע כעונה, ובלי ענין אמן לא הוציא הברכה מפיו, ויוצא ידי חובת הברכה שצריך מפני שומע כעונה שזה כהרהור גרידא בלי דיבור, שמותר גם בידים מלוכלכות.*