'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
בגליון תתקמא (עמ' 154 ואילך) דן הרב א.י.ג. שי' במה שמצוי שהרבה בעלי חנויות ומפעלים שהרב נותן להם "תעודת כשרות" מכניסים מודעות בעיתונים ומאחלים לרב מז"ט כשיש שמחה במשפחתו ומהללים ומשבחים הרב וכו', דיש לעיין האם ההנאה לרב מזה שנותנים לו כבוד פוסל אותו מלתת הכשר כמו הנאת ממון או לא.
כמו"כ דן במקרה שבעל הבית המתפלל בבית כנסת של הרב הכניס מודעות לעיתונים כנ"ל ואח"כ יש לו דין תורה עם אחר, דיש לעיין האם ההנאה שהיתה לרב ממנו פוסלת אותו מלדון הדין תורה זה או שרק הנאת ממון ממש פוסלתו.
וצידד לאיסור, והביא ראי' מהסוגיא דב"ב (מג, א), דבני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין דנין בדייני אותה העיר כיון דיש לכם הנאה מהספר תורה דהא לשמיעה קאי, והלכך נחשבין כנוגעים בדבר, ופסולים לדין, אלמא דלא רק הנאת ממון ממש מחשיבו לנוגע כדבר, אלא אפילו הנאה מדברים אחרים (שמיעה) מהני להחשיבו נוגע בדבר. וכמו"כ בנדו"ד שע"י ההנאה של הרב מהכבוד שנתוסף לו ע"י המודעה נחשב לנוגע בדבר ופסול מלתת הכשר ופסול מלדון. עכת"ד.
והנה, הגם שהרב הנ"ל הסביר באריכות ובטוב טעם הפסול של בני העיר לדון ולהעיד מצד זה שהם נוגעים בדבר לגבי הס"ת בהסוגיא דב"ב הנ"ל, אין הסוגיא דשם שייך כלל לעניננו ואין להביא ראי' משם לשתי המקרים שהוא דן עליהם.
דהנה שם בהסוגיא דב"ב הנגיעה של בני העיר היא בעצם הדבר שהם דנים עליו דהרי הס"ת שייך לכל בני העיר, וכלשון המחבר בשלחנו (סי' ז סי"ב) "כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול לדון עליו לפיכך בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין דנין אותו בדייני אותה העיר", משא"כ כאן ההנאה והנגיעה לרב מפרסום המודעה אינו הנאה ונגיעה מעצם נתינת ההכשר ומעצם הדין תורה אלא מדבר צדדי, ואין זה המקרה שעליו מדובר בגמרא בב"ב שם.
[ואי נימא שהרב הנ"ל רק רצה להוכיח שפסול לדון אינו רק מהנאת ממון אלא גם מהנאת שאר דברים, הנה מלבד זאת שאין מה לדון בזה שהרי דין מפורש הוא בשו"ע (סי' ט ס"א) וכמו שהביא זה בעצמו בסוף מאמרו, הי' צריך להביא (גם) הגמ' בכתובות דף קה, שהוא המקור לזה ששוחד הוא לא רק בממון אלא גם בשאר דברים.]
ולברר הלכתא לענ"ד בשתי המקרים שהביא:
הנה במקרה השני הלא דין מפורש הוא בשו"ע שמותר (חו"מ סי' ט ס"ב) "אם קדם התובע ושלח מנחה לדין קודם שיזמין לנתבע לדין אין הנתבע יכול לפוסלו".
ובסמ"ע (ס"ק ו) הוסיף בשם הטור "אין הנתבע יכול לפוסלו - אפילו אם בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותו תביעה. טור".
ובש"ך (ס"ק ג) כתב "עיין בתשובות ן' לב ס"ג סי' צז", ושם כתב המהריב"ל "דאפילו דמוכח קצת דשדר ההיא מנחה מחמת הדין שעתיד לדון לפניו כיון דלאו בתורת שוחד קא שקיל מיני' אינו פסול מן הדין", (ועיין פ"ת איך נהגו בפועל ואכמ"ל).
ובנוגע למקרה הראשון בענין התעודת הכשר, יש להקדים, דלכאו' עדיף מיני' הוה לי' להקשות דאיך יכול רב המכשיר לקבל כסף על ההשגחה שלו דאין לך פסול נגיעה יותר מזה דהוי הנאת ממון ממש? אלא דהסבר הדברים כך הוא - דאין נאמנותו וכשרותו של הרב המכשיר על ה'השגחה' שלו כעין הכשרות והנאמנות של דיינים ועדים בדין (דאז פסולים כשיש נגיעת ממון),
אלא נאמנותו של הרב המכשיר הוא מדין עדות בעניני איסורים וכמו שכבר כתב בזה באג"מ (יו"ד ח"ד ס"א סי' קט) וז"ל: "שענין ההשגחה הוא מדין עדות שאנשים כשרים נאמנים להעיד באיסורא . . דאיכא נאמנות באיסורים גם בעדות הבעלים וכשהבעלים חשודים . . צריך להעמיד משגיח שיהי' שם שיכול להעיד" עיי"ש.
[ולהעיר דבמקור הלימוד דעד אחד נאמן באיסורים נחלקו הראשונים, יש שלמדוה משחיטה ויש שלמדוה מנדה, ועכ"פ בשתיהם יש נגיעה שפוסלת בדינים רגילים ואעפ"כ נאמנים אלמא דבע"א נאמן באיסורים יש גדרים אחרים ואכ"מ.]
עפי"ז י"ל דכמו שהבעלים עצמם נאמנים להעיד שהמאכלים והמוצרים שלהם כשרים הם, הגם דפשוט דאין לך נגיעת ממון ממש גדול מזה, כמו"כ המשגיח והרב המכשיר יכולים להעיד הגם דיש לו צד נגיעה בעדותו.
Download PDF