בשוע"ר סי' תעב סכ"ה כתב: "...ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה, לפי שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה למצות לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לומר לך שכשם שהנשים מוזהרות על לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', כי כל לרבות הנשים, כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה". ע"כ.

הנה בכללות ניכר בשוע"ר שהקפיד שלא לכתוב לשון "אזהרה" (המתייחסת לתורה, שהזהירה) על מצות עשה שבכל מקום (והם רבים) שהזכיר לשון "אזהרה" בשו"ע המדבר שם על מצוות לא תעשה1. אמנם כאן כתב "הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה", ולא כתב חייבות או מצוות.

נראה שכוונתו לומר "שכשם שהנשים מוזהרות על לא תעשה של אכילת חמץ כו', כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה", שהלימוד מחמץ הוא שיש איזה גדר במצות מצה דנשים כעין ל"ת.

וכיו"ב כתב בסי' רעא ס"ה: "נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה . . שנאמר זכור את יום וגו' ונאמר שמור את יום וגו' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו להישמר בו מעשיית מלאכה שהיא מצות לא תעשה כו', הרי הן מוזהרות ג"כ בזכירתו".

וראה משך חכמה שמות (יב, יז) שמביא שם שבמצוות מצה ושבת נאמר בתורה הלשון "שמירה" הרבה פעמים. ומבאר שלכן נקרא פסח שבת ("ממחרת השבת"), שהוא כמו שבת בשמירה. ושמירה היא לא תעשה, ולכן בשבת ופסח נשים מצוות בעשין שבהם, שלעשין יש דין לא תעשה. דעיקר הדרשה שנשים חייבות במצה הוא מזה שלא כתוב עשייה במצה אלא רק שמירה. ומתורץ קושית התוס' (יבמות ד, א) מדוע לא למדו אף בציצית שנשים חייבות בה, מסמיכות ציווי ציצית לל"ת דשעטנז, כיון שבציצית נאמר עשייה. וזהו הסברא בירושלמי שעל עשיית הציצית מברכים, וכך על סוכה ולולב, כיון שנאמר בהם עשיה, עיי"ש.

אמנם מדבר רבינו נראה באו"א קצת, שכ"ז שיש בעשין דשבת ומצה גדר ל"ת הרי"ז נלמד מההיקש שנשים חייבות בהם2.

ויש לעיין אם רבינו ר"ל עכ"פ שהיסוד שנשים חייבות במצות מצה, הוא מפני שיש בה גדר ל"ת, שלומדים מההיקש שבמצה יש גדר ל"ת, ורק לכך נשים חייבות במצה.

ולפי"ז דברי רבינו הם ירושלמי מפורש בפסחים פ"ח ה"א (וכ"ה בקידושין פ"א ה"ז): "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני את שהוא בבל תאכל חמץ הרי הוא בקום אכול מצה ונשים הואיל והן בבל תאכל חמץ הרי הן בקום אכול מצה. והא תנינן כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבים והנשים פטורות (ומצה צ"ע שהזמן גרמא דכתיב בערב תאכלו מצות, קרבן העדה) אמר ר' מנא חומר היא מצות עשה שהיא באה מכח לא תעשה (מצות עשה הבאה מכח לא תעשה כגון מצה שהיא באה מהיקשא דלא תעשה היא חמירא ודינא כלא תעשה ונשים חייבות בה)".

אמנם יש לעיין בכוונת הירושלמי שבשביל שנשים יתחייבו צ"ל עשה שיסודו לאו, והרי מפורש בתורה שנשים חייבות בשמחה ובהקהל (קידושין לד) ועוד דבפסחים (צא, ב) יש דיעה שנשים חייבות בקרבן פסח, וכ"פ הרמב"ם רה"ל ק"פ. וי"ל בדא"פ דהבשמחה הרי לאביי שם המצוה על הבעל שישמחנה (ראה נו"כ לרמב"ם הל' חגיגה פ"א סוף ה"א בשיטת הרמב"ם בזה). ובהקהל י"ל לפי מ"ש תוס' סוטה כא, ב (ד"ה בן) דחיוב נשים בהקהל הוא לצורך שידעו מצות הצריכות להם3 (וא"כ הרי"ז שוב קשור עם ל"ת). ובפסח י"ל שחיובם קשור עם הלאוים דישנם בקרבן פסח. ועוד יש לעיין לשיטת התוס' (קידושין לד, א ד"ה מעקה) דבמצוה שהזמ"ג שיש בה עשה ולאו נשים חייבות בלאו ופטורות בעשה4. ויל"ע מאי שנה מעשה שיסודה לאו5. ונצטרך לומר שסוכ"ס במצה וקידוש היום אין לאו, וא"כ ההיקש ללאו הוא ביחס לעשה עצמו. משא"כ במצוה שיש בה עשה ולאו, לשיטת תוס' העשה והלאו הם נפרדים.

גם יש לעיין משו"ת רעק"א סוף סי' קסט שכתב דאף למ"ד דאינו מניח תפילין ביום עובר בלאו, דהשמר דעשה לאו אף בתפילין, אמנם נשים פטורות מהלאו, "די"ל דאזהרה דעשה היינו דהעיקר הוא העשה, והאזהרה לא על גוף המצוה רק אזהרה על קיום העשה. שאם לא תעשה כחיוב שלך לקיים העשה אתה עובר בלאו. וזהו האזהרה מי שמחוייב בעשה ואינו מקיימה. אבל לנשים דעיקר העשה ליתנהו גבייהו, גם האזהרה ליכא עלייהו. והדבר צריך הכרע. כן נראה לעניות דעתי", ע"כ. ויש לעיין מאי אולמא האי מהאי.