הנה בגליון טז [תתקכא] ע' 55 דן הרב אלימלך יוסף הכהן שי' סילברבערג בעניני גרות להלכה ולא למעשה. ונעיר קצת בדבריו שלענ"ד יש למנוע שתלמידים שלא שמשו כל צרכן ילמדו מדברים הללו אפי' "סניף להיתירא". ולענ"ד במרבית מדבריו של הרב הנ"ל כבר דשו גדולי פוסקים ומורי מוראה בפועל ופסקו לחומרא למעשה!

והנה מה שעושה מחלוקת בין הרמב"ם להשו"ע באם לא הודיעוהו שכר המצות, לומר שלהשו"ע לא הוי גר, ולהרמב"ם הוי גר, אינו נראה, שנראה שגם השו"ע סובר דהוי גר באם לא הודיעוהו קלות וחמורות אלא שהיה כאן "קבלת המצות", היינו, שקבל לעשות מצות ד' הרי"ז גרות בדיעבד. ומה שציין לס"ב שם, אין ראיה משם, דשם מדובר אודות לכתחילה (אבל אפשר דבדיעבד חל הגרות גם בלי ההודעה כשיש "קבלת המצוות").

ולאידך: גם הרמב"ם יודה דכשלא קיבל המצוות אין גירותו גירות, דאע"פ שכתב שכשלא הודיעוהו המצות ה"ז גר בדיעבד, מ"מ אפשר שבלי קבלת המצוות אינו גר כלל! וכבר האריכו בזה כמה אחרונים, וכן הביא רבינו בלקו"ש חל"ג ע' 29 דמדייק מלשון הרמב"ם (איסו"ב רפי"ג ושם הל' ד') "...לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה כו'....", שהכוונה "שהענין ד"יקבל עליו עול תורה...", הוא חלק מהרצון "להכנס לברית", וממשיך דבלי קבלת המצוות אין הפשט שחסר "תנאי" הגירות, אלא "אין כאן גירות", "..אם לא קבל קבלת עול תורה ומצות אין כאן מעשה גירות". ומציין שם בההערה 44 לשו"ת חמד"ש שרק "הודעת (שכר) המצות ועונשן אינה מעכבת (ראה רמב"ם..שו"ע ועוד), אבל קבלת מצות מעכבת"...."!

והנה המשיך הרב הנ"ל לדון אודות ספק של האגר"מ באם הגר אינו רוצה לקבל איזה מצות כגון תלבושת צניעות (שייטל) או גר שעבר גרות וחשב בעת הטבילה שיחלל י"ט פעם א' מפני דוחק פרנסה, שלפי הגמ' בכורות ל: שגוי שמקבל כל התורה "חוץ מדבר א'" אין מקבלים אותו, נוטה (במק"א) האגר"מ להוכיח שהדין כן אפי' בדיעבד, (וכן כתב בפשיטות רבינו בלקו"ש חל"ג ע' 30 "......דאם קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר א' אינו גר!" לשון דפסול בדיעבד!) , ומ"מ מסתפק להתיר באופנים הנ"ל.

וציטט הרב הנ"ל ל' האגר"מ יו"ד ח"ג סי' ק"ו דכיון שנפרץ תלבושת הפריצות אפי' בנות ישראל (השומרות תורה), הרי היא חושבת שזה רק חומרא בעלמא, וא"כ אולי הוי רק כמי שלא ידעה דיני התורה דהוי גר בדיעבד. ולעניין כשחשבה לחלל י"ט פעם א' מפני דוחק הפרנסה, כותב בסי' ק"ח שם דכמו בגר המתגייר שאומר בשעת גירותו שלא יוכל לעמוד בנסיון דאונס נפש בעניינים דהוי דינם "יהרג ואל יעבור" דהוי גר, כמו"כ כשאומר שאינו יכול לעמוד בנסיון ממון בשאר לאוין (שמחוייב לאבד כל ממונו עבור לא תעשה), הוי גר, שהרי מקבל המצוה אלא שאינו עומד בניסיון וכשלא יהיה נסיון יקיימם.

והנה הרב הנ"ל שי' רצה לתלות סברות אלוו בגדר "קבלת עול תורה" (ל' הרמב"ם), בדברי אדמה"ז או"ח סי' ל"ט ס"א לעניין גדר "פורק עול", דכותב שם דפסול לכתוב תפילין כשעובר עבירה שלא לתיאבון "אלא שאינו חושש עליה כלל כגון שיש לפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואוכל האיסור דפסולין,..ומומר ומסור אע"פ שהן מוזהרין עליה מ"מ כיון שפרקו עול בודאי אינם מאמינים במצוות", "...ומי שאינו מניח תפילין .. אבל אם אינו מניחן לתיאבון כגון שהולך אחר עסקיו כשר לכתוב ...שהרי מוזהר הוא על התפילין ומאמין במצותן אלא...", דלפי"ז: "באשה ההולכת להתגייר שאינה רוצה לכסות שערה, אם זה לתיאבון שהיא מבינה ומקבלת שאשה צריכה לכסות ראשה על פי תורה אלא שהיא אומרת שאינה מוכנה עדיין לעשות זה, אז לכאורה יש מקום לדון אותה כעוברת לתיאבון והיא אינה נקראת פורקת עול וכיון שהיא קבלה מקצת קלות ומקצת חמורות וקבלה עליה עול תורה יש מקום לומר שגירות כזו הוה גירות וכמו כן במצות אחרות כמו שמירת יו"ט אם בשעת הגיור חשב הגר לחלל יו"ט משום דוחק פרנסה יש לומר שנקרא גר". ע"כ תוכן דבריו.

לענ"ד ההשואה אינו נכונה: א) אין מסתבר כלל לומר ש"קבלת מצות" של גירות הוא רק שמקבל עליו שלא "לפרוק עול" תומ"צ, אלא עניינה שמקבל עליו לקיים בפועל כל המצוות.ובאם בשעת הקבלה יודע שיעבור מצוה אחת כל ימיו אפי' "לתיאבון" אין הוא מקבל מצוה זו בפועל. ולכן אין מספיק בקבלת המצות מה "שמאמין" במצוה המצות ובעניין המצוה, אלא צריך קבלה אגוף קיום המצוה.

ולכן אין דמיון כלל מדב' אדמה"ז בפסול לכתוב תפילין: דשם ישנם ב' הלכות: א- מי שהוא "מומר" לעבירה (איזה שהיא), באופן שאינו חושש עליה, כיון שפורק עול אפי' כשאינו לתיאבון (אפי' כשישנו חתיכה דהיתירא) "אינו מאמין", הוי מומר, ופסול לכתוב תפילין, ב- עוד הלכה: כ"שאינו מניח בתפילין" דכיון ש"אינו בקשירה אינו בכתיבה" שגם זה הוא דוקא כשעושה בדרך "פריקת עול" (ולא לתיאבון) דבזה הוי גדר הלכה זו ש"אינו בקשירה" או שהוא "מומר", בזה "שפורק עול" ואינו חושש ואינו מאמין בדבר, ולכן מי שעובר לתיאבון ("אבל מאמין בהמצוה") אינו בגדר זה,

אבל "קבלת המצות" לעניין גירות מחייב "קבלה" לקיים מצות התורה בפועל ובאם בשעת הקבלה מקבל שלא יקיים בפועל אפי' משום "תיאבון" אין כאן קבלה..

ב) יש מקום לומר דגם באשה האומרת (לא שאינה רוצה לכסות שערה משום תיאבון, אלא) "שאינה מוכנת עדיין" ועם הזמן תכסה שערה, אפשר שאי"ז "קבלת המצות" שהיא רק כשמקבלת לעשות בפועל, וכשיודעת שאינה מוכנת עדיין אפשר דחסירה בהקבלה. וכן נראה ברור בשקו"ט דהאגר"מ סי' ק"ח, דצריך שתהיה הקבלה נכונה בשעת הטבילה, ואם באותה שעה לא היתה קבלה הנכונה אפשר דאינו מועיל מה שלאחרי זמן קיבלה, כיון שבשעת הטבילה לא היה קבלה הראויה. ואין כל שייכות גדר של "קבלת מצות" של גירות, לגדר "פורק עול" דהוא דווקא כשעושה שלא לתיאבון ו"אינו חושש" ו"אינו מאמין" משא"כ בקבלת מצות של גירות צריך לקבל "נעשה...." בפועל! כפשוט.

והנה אין לטעון סברא אחרת המוזכר בגדולי הפוסקים הגרח"ע באחיעזר ח"ג כ"ו: "...ומה"ט נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפ"ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב...", דהגאון הנ"ל נתכווין בעניין ש"אחר כך" , היינו לאחר הגירות ייכשל באיזה עבירות לתיאבון, דשם נאמר שבשעת "הקבלה" אין חסר "בקבלת המצות" היכא "שלא מתנה שלא לקבל, אבל אם בשעת הקבלה מתנה בפירוש שעדיין אינו מקבל (אפי' "מפני תיאבון") והוא במצב של היפך קבלת המצוה (שלבושה באופן היפך הצניעות) , אז מסתבר שגם בזה חסר בהקבלה היכא שבשעת הקבלה אין היא מקיימת כפי הקבלה! ויש לציין הא שהגר"מ לא הביא סברא האחיעזר ("לתיאבון") בשאלתו (אלא רצה להתיר מטעם "סברה שזה חומרא בעלמא", שישל"ע אם מועיל גם בכל עניינים ואופנים ואכמ"ל. וכן ההיתר כשאינו מקבל לעמוד בניסיון אינו נראה שיועיל לעושה עניין היפך התורה באופן תמידי).