שו"ע אדה"ז סי' תסח ס"ה: "וכן שאר כל המלאכות נוהגין להתיר לעשות ע"י נכרי אפי' שלא לצורך המועד שלא אמרו אמירה לנכרי שבות אלא בשבת ויו"ט וחולו של מועד אבל ע"פ אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל וקל הוא יותר מחולו של מועד".

והנה מקור הדין שאין דין אמירה לעכו"ם הוא בב"י, שהביא דעת המרדכי שכתב "משמע דאסור לעשות מלאכה אפי' ע"י עכו"ם כמו מלאכה דח"ה ויש לתמוה על המנהג שנהגו לתפור ע"י עכו"ם בגדים חדשים בביתו של ישראל כל יום י"ד", ואח"כ מביא הב"י דברי הרוקח בסימן ש"י "דע"י עכו"ם מותר לעשות מלאכה אפילו בביתו דלא שייך אמירה לעכו"ם שבות כ"א גבי שבת ויו"ט וח"ה". וע' ג"כ ב"ח שהביא ג"כ הדעות בזה.

ובשו"ע ס"א "ויש מי שאוסר אפילו ע"י עכו"ם ויש מי שמתיר", וברמ"א "וכן הוא המנהג [להתיר]".

ולפ"ז יל"ע בדברי אדה"ז, שהשמיט לגמרי דיעה זו שיש אוסרין לעשות מלאכה ע"י גוי בע"פ, ורק כותב בסתמא שנוהגין להתיר - דלא כדרכו בכ"מ שהגם שמכריע כאחד הדיעות מ"מ מביא דעת החולקים כו'?

ואולי י"ל, דהנה בנוגע מש"כ בס"ה "אבל ע"פ אחר חצות אין בו קדושת יו"ט כלל", העיר במ"מ וציונים (לר"מ אשכנזי שי') מלעיל ס"א שכתב שם בטעם איסור מלאכה בערב פסח אחר חצות "לפי שמחצות ואילך הוא זמן הקרבת הפסח וכל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו היום הוא יו"ט שלו מדבריהם ואסור לו לעשות מלאכה באותו היום כעין יו"ט לפיכך בע"פ מחצות ואילך שהוא זמן הקרבת הפסח לכל ישראל הרי הוא י"ט שלהם ואסור בעשיית מלאכה" - הרי שכתב שהוא יו"ט, ולמה כתב כאן שאין בו קדושת יו"ט, וע"ש מה שתי' בזה.

ואולי י"ל בזה: דהנה בטעם (גדר) איסור מלאכה בע"פ מצינו כמה שיטות (טעמים): א) שיטת רש"י (פסחים נ, א) שהוא משום "שלא יהא טרוד במלאכה וישכח חובת ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותקון מצה לצורך הלילה כו'" ע"ש1.

ב) שיטת תוס' שם (ד"ה מקום) מהירושלמי משום שאחר חצות הוא זמן פסח וממילא אסורים אז במלאכה, ולדעת התוס' הוא איסור דאורייתא (בזמן הבית כשהקריבו בפועל)2, ומדברי הרמב"ן במלחמות משמע שהוא איסור מלאכה בזמן הקרבת קרבן הוא רק איסור דרבנן, וכן הביא סברא זו בר"ן שם, וע' מל"מ הל' כלי המקדש פ"ו ה"ט מש"כ בזה. ודעת אדה"ז כדיעה זו ושהוא מדרבנן.

ג) הפני יהושע מבאר טעם איסור מלאכה אחר חצות משום "דכתיב בפרשת אמור אלא מועדי ה' וסמיך ליה בחדש הראשון בארבעה עשר בן הערבים פסח לה' וא"כ משמע דמהאי שעתא די"ד לאחר חצות איקרי מועד, והיינו לענין איסור מלאכה כחולו של מועד או מדאורייתא או מדרבנן" ע"ש מש"כ עוד בזה.

והנה ע' ביאור הגר"א שמבאר הדעות שאוסר אמירה לעכו"ם בע"פ, שהוא משום "דה"ה ע"פ (- שהוא כחול המועד) שהוא בכלל מועד", ועי' ג"כ בדבריו ביו"ד סי' שצט ס"ג על מש"כ בשו"ע שם "ובערב פסח מותר בכל אחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך", וכתב בביאור הגר"א אות ט' "נראה דחשיב כמו מועד דקרא חשבו בתוך המועדים" - ולכאו' הוא ע"ד סברת פנ"י הנ"ל שהוא יו"ט מדחשבו בפרשת המועדים.

ובזה יש לבאר מש"כ אדה"ז שע"פ מותר אמירה לעכו"ם משום ש"אין בו קדושת יו"ט", שבא לשלול סברת הפנ"י והגר"א הנ"ל, שלפ"ד נמצא שע"פ הוא בכלל (ומעין) שאר יו"ט (ועכ"פ כמו חוה"מ) שלכן אסור אמירה לעכו"ם - וזה בא לשלול אדה"ז שאין בו קדושת יו"ט, ולכן מותר בו אמירה לעכו"ם.

וי"ל שיש בזה חילוק ביסוד האיסור: דלדעת הפנ"י האיסור מלאכה הוא מצד "הזמן" - שהזמן הוא זמן של יו"ט, ומזה מסתעף האיסור מלאכה. וכיון שהזמן בעצם הוא יו"ט ומזה מסתעף האיסור מלאכה, לכן אסור בו גם אמירה לעכו"ם, שהגם שאינו עושה המלאכה בעצמו, מ"מ כיון שהוא זמן שאסור בעשיית מלאכה אסרו ג"כ ע"י עכו"ם.

משא"כ לדעת אדה"ז (שס"ל כדעת הירושלמי), הרי אין האיסור עשיית מלאכה מצד עצם הזמן, אלא מצד דין מצד ה"גברא" שמקריב בו קרבן פסח - וכמו בכל יום שמקריבים בו קרבן שהוא איסור על האדם ואינו דין מצד עצם הזמן - וממילא הרי הזמן מצ"ע אין בו קדושת יו"ט ולכן אין בו איסור עשיית מלאכה ע"י עכו"ם.

ולפ"ז מובן שאין סתירה ממש"כ בס"ה למש"כ בס"א, שהרי הגם שבס"א כתב שע"פ נחשב מלאכה, אבל גדרו הוא ש"כל אדם שמקריב קרבן בכל ימות השנה אותו היום הוא יום טוב שלו מדבריהם ואסור לו לעשות מלאכה באותו היום כעין י"ט", וכן ע"פ "שהוא זמן הקרבת הפסח לכל ישראל הרי הוא י"ט שלהם ואסור בעשיית מלאכה" - היינו שהוא דין מצד ה"גברא" שמקריב הק"פ ולא מצד הזמן, וממילא אין בזה קדושת יו"ט - הגם שהוא "יו"ט שלהם"3.

ולפ"ז יש לבאר הא שהשמיט אדה"ז דעת האוסרים מלאכה ע"י עכו"ם - הגם שמובא דיעה זו בב"י ושו"ע וכו', והיינו משום שלפי הגדרת אדה"ז בגדר האיסור מלאכה בע"פ, שהוא דין מצד ה"גברא" ולא מצד "חפצת הזמן", הרי אין מקום כלל לאסור ע"י אמירה לעכו"ם, כיון שכל האיסור של אמירה לעכו"ם הוא דוקא אם האיסור הוא איסור מצד הזמן ולא מצד האדם, וכיון שלפי הגדרת אדה"ז בס"א אין מקום כלל לדיעה זו - לכן השמיטו לגמרי.

ואם כנים הדברים - שהיכא שלא שייך דיעה מסויים מצד עצם הגדרת הדין משמיט אדה"ז גם דיעה המובא בשו"ע כו' - יש לבאר עד"ז עוד מקום בשו"ע אדה"ז:

דהנה לעיל בסי' תלא כתב הטור בשם רבינו יונה "שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק (- בשביל בדיקת חמץ), ונ"ל דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו אם התחיל כבר פוסק". ועד"ז בשו"ע שם ס"ב "ואם התחיל למוד מבעוד יום אין צריך להספיק". וברמ"א: "וי"א שצריך להפסיק וכן נ"ל עיקר".

ובאדה"ז שם ס"ו האריך לבאר שאפי' התחיל בהיתר ואפי' הוא עוסק בת"ת צריך להפסיק "שאם לא יפסיק לבדוק מיד בתחלת כניסת הלילה אע"פ שיבדוק אח"כ ה"ז מבטל תקנת חכמי שתקנו לבדוק בצ"ה מיד כשיש עדיין אור היום קצת" - והשמיט לגמרי שיטת רבינו יונה (ודיעה ראשונה בשו"ע) שאם התחיל בהיתר א"צ להפסיק.

וי"ל (ע"ד הנ"ל), דהנה אדה"ז מבאר בקו"א בארוכה שיש ב' שיטות כללית בסוגיין, האם זמן בדיקת חמץ מעיקר הדין הוא כל הלילה (רק שיש להקדים מצד זריזות) - וכ"ה שיטת הטור, או שזמן בדיקת חכמים מעיקר הדין הוא דוקא בתחילת הלילה - וכן עולה משיטת הראב"ד שס"ל שאור הוא תחלת הלילה שיש עדיין אור קצת, וכ"ה שיטת הב"ח וט"ז כו', ע"ש בארוכה בקו"א שמבאר כ"ז.

ודעת אדה"ז לפסוק כשיטת הראב"ד שעיקר הזמן הוא דוקא בתחילת הלילה, ואם עבר הזמן נקרא עבריין, וכמו שהאריך אדה"ז בדבריו ע"ש.

ולפ"ז מובן, שהסברא של רבינו יונה שא"צ להפסיק יש לו מקום רק אם ס"ל כדעת הטור שזמן הבדיקה הוא כל הלילה, שאז יש מקום לב' דיעות האם אין צריך להפסיק (כמו ק"ש שא"צ להפסיק), או שמ"מ צריך להפסיק כדעת הטור ע"ש4, אבל להשיטות (וכ"ה הכרעת אדה"ז) שעיקר זמנה הוא דוקא בתחילת הלילה ואם בדק אח"כ נקרא עבריין, אין מקום כלל לדעת ר"י שא"צ להפסיק, ולכן אדה"ז שכל המהלך שלו בשו"ע הוא לפסוק דוקא כדעת הראב"ד כו', וכל הגדרת הדין של זמן בדיקת חמץ הוא כשיטת הראב"ד שעיקר הזמן של בדיקת חמץ הוא דוקא בהתחלה הזמן, אין לו מקום כלל להביא דעת ר"י שא"צ להפסיק בהתחיל בהיתר, ולכן השמיטו, כיון שלשיטת אדה"ז בהגדרת הדין אין מקום לשיטה זו כלל.

---

1) כן לומדים דברי רש"י בפשטות, שהוא טעם (גם) על איסור מלאכה אחר חצות, וכ"מ בחי' רבינו דוד שם. - אבל בח"י סי' תסח סק"א וצל"ח שם על דברי רש"י שמפרשים דברי רש"י בנוגע האיסור לפני חצות (במקום שנהגו).

2) וע' צל"ח מה שביאר ע"פ דעת התוס' שיטת בעה"מ שאין דין איסור מלאכה בע"פ אחר חצות בזה"ז. וע' בשו"ת תורת או"ח סי' יז מש"כ בזה. ואכמ"ל.

3) ולפ"ז אולי יש לתרץ מה שהעיר עוד במ"מ וציונים" שם, שטעמו של אדה"ז שאין איסור אמירה לעכו"ם משום שאין בו קדושת יו"ט, אינו מבואר ברוקח (מקור המתירים). והנה לשון הרוקח (מובא בב"י) הוא "דלא שייך אמירה לעכו"ם שבות כ"א גבי שבת ויו"ט וח"ה" - ולהמבואר בפנים י"ל הכונה, משום שחלוקים בעצם גדרם, ששבת ויו"ט הם גדרים מצד הזמן, משא"כ בע"פ שהוא גדר מצד האדם, ולכן לא "שייך" איסור אמירה לעכו"ם.

וע"פ המבואר מובן שאין לומר כמ"ש במ"מ וציונים שם בתי' קושייתו מס"א (שמובא לעיל בפנים) שאולי מה שהתיר אדה"ז אמירה לעכו"ם בע"פ הוא רק בזה"ז כיון שכל האיסור בזה"ז הוא רק מצד שנאסר במנין (כמ"ש אדה"ז בס"ב), משא"כ בזמן ביהמ"ק שהי' יו"ט - שלהמבואר שפיר י"ל שגם בזמן הבאת קרבנות אין בו איסור אמירה לעכו"ם כיון שגדר היו"ט של ע"פ חלוק משאר יו"ט כו'.

4) וראה בארוכה בנו"כ השו"ע בביאור המחלוקת.