כתב אדה"ז בהל' מציאה ופקדון (הט"ז): "...אבל אם אי אפשר לתלות בשכחה, אלא מדעת הניחוהו בעליו כאן והלכו להם, אע"פ שלא הניחוהו אלא לפי שעה ומיד ישובו לקחתו, הרי הוא של מוצאו, אפילו יש בו סימן, שכיון שבעליו הניחוהו מדעת, אפילו לפי שעה המקום שאינו משתמר כלל והלכו להם, בודאי יש בדעתם שאם יבוא אחר ויטלנו, יטלנו וה"ז כמו יאוש והפקר ואין זו אבידה שמוזהרים עליה להשיבה כלל שנאמר "אשר תאבד" - ולא המאבד לדעת".

וידועה קושית האחרונים (ראה חקרי הלכות ח"ד יג, ב. ורשימת שיעורים פ"א סל"ו אותיות ב' וג'). למה צירף אדה"ז ב' טעמים שהמוצא זכה במציאה, א. "ה"ז כמו יאוש והפקר", ב. "אי"ז אבידה שמוזהרים עליה להשיבה כלל שנאמר "אשר תאבד" – ולא המאבד לדעת". ובפרט שמקורו של טעם הב' הוא מהרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"א הי"א) החולק על אדה"ז, וסובר שהרואה מציאה זו אסור לו ליטלו לעצמו, כי האבידה עדיין לא יצאה מרשות הבעלים, אלא שאעפ"כ אין המוצא מחויב בהשבתה שנאמר "אשר תאבד" – פרט למאבד מדעתו, אך אין כוונת הכתוב ללמדינו שהמוצא זכה במציאה לעצמו, כפי שכתב אדה"ז, לפי שהמציאה עדיין לא יצאה מרשות הבעלים, א"כ איך השתמש אדה"ז בטעמו של הרמב"ם (החולק עליו) לזכות את המוצא באבידה? עוד צריך ביאור מהו הלשון "והרי זה כמו יאוש והפקר", הרי כבר בס"א כתב אדה"ז שיאוש אינו כהפקר (כשיטת התוס' בב"ק סו, א ד"ה כיון), וכן לקמן בסע' ח"י כתב "שהיאוש אינו כהפקר, כי אינו מתייאש ומפקיר מרצונו". וא"כ למה באבידה מדעת כתב "וה"ז כמו יאוש והפקר", דמשמע שלשניהם (יאוש והפקר) דין אחד?

ויובן זה ע"פ ביאור החילוק בין יאוש להפקר, דמצאנו באחרונים (ראה אנציקלופדיה תלמודית חכ"א ערך יאוש עמ' קמב) כמה חילוקים. ומהם א. הפנ"י (גיטין לח, א. ד"ה רש"י) כתב שיאוש חל על החפץ גם כשהוא אינו ברשות בעליו, כי לסלק רשות מהחפץ, נתנה תורה כח גם כשהחפץ אינו ברשות הבעלים. משא"כ הפקר אינו חל אלא א"כ החפץ תחת רשות הבעלים וגם זה רק כשמפקירים בפה, ובפני ג' אנשים, כי להפקר יש תורת קנין והוא צריך להעשות עם כמה תנאים [כמובא בשו"ע חושן משפט סי' רעג בתחליתו]. חילוק נוסף מופיע בדברי הנתיבות (חו"מ סי' רסב ס"ג) על דברי התוס' הנ"ל שיאוש אינו הפקר.

ב. ביאוש, החפץ אינו יוצא מרשות הבעלים קודם שמגיע לרשות המוצא, ולכן אם הבעלים חזרו בהם מהיאוש, צריך המוצא להחזיר לבעלים את החפץ. והם מצידם אינם צריכים לעשות קנין חדש, כי מלכתחילה החפץ לא יצא מרשותם לגמרי.

משא"כ בהפקר קיי"ל (יו"ד סי' רכא, ס"ט, וחו"מ סי' רעג, ס"ד) שהחפץ יוצא מיד מרשות הבעלים, ואם הם ירצו לזכות בחפץ שוב, הם יצטרכו לעשות קנין חדש, כמו כל אדם שרוצה לזכות בהפקר, וכמובן לא יכלו לחזור בהם כשמישהו אחר זכה בזה. ועפ"ז אולי י"ל, יובן לשון אדה"ז שנקט באבידה מדעת ב' הלשונות "וה"ז כמו יאוש והפקר", כי באבידה מדעת חלים ב' הגדרים יחד. דהנה לפי האופן הראשון שגדר יאוש הוא סילוק רשות בעלים, מובן ש"בשעה שהניחו" הבעלים את החפץ במקום שאינו משתמר, היינו לא ברשותם. "בודאי יש בדעתם" להסתלק מהחפץ שאם יבוא אחר ויטלנו והרי זה כמו "גדר יאוש".

בנוסף לכך חל על זה גדר הפקר. שהתורה הקנתה חפץ זה למוצא, שלא יחול עליו חיוב השבה, להשיב את המציאה הזו, כי לא זוהי האבידה שחייבה התורה בהשבת אבידה שנאמר "אשר תאבד – ולא המאבד לדעת". ולפיכך 'איגלאי מילתא למפרע' שכשהמוצא הגביה בתחלה את המציאה, ע"מ להשיבה לבעליה הוא איננו מחויב במצות השבת אבידה, ובהגבהתה זכה בה.

וי"ל הטעם שאדה"ז מוסיף כאן שעל אבידה זו חל לא רק דין הפקר, היינו שהמוצא שהגביה בהתחלה, הוא זכה בה לעצמו. אלא גם דין יאוש – שע"י הנחת הבעלים במקום שאינו משתמר, נסתלקה רשותם מהחפץ, אף שניתן לשאול מאי קמ"ל, ה"ז במכש"כ אם התורה הקנתה למוצא, כש"כ שנסתלקה רשותם מהחפץ?

ומשום שסוכ"ס הקניית החפץ למוצא לא היתה מרצונם כשאמרו אנו מפקירים את החפץ וכל הרוצה לזכות יבוא ויזכה, אלא מזכיית התורה בעל כורחם של הבעלים. הוה אמינא שאין זה קנין אמיתי?! קמ"ל אדה"ז בהוסיפו "וה"ז כמו יאוש", שהואיל וסילוק רשות הבעלים היה מרצונם שבוודאי אם יבוא אחר ויטלנו, יטלנו. פועלת התורה ע"י נתינת שם הפקר, להכניס את האבידה לרשות המוצא, שיחשב לחלק מרכושו.

ולפי האופן השני בגדר החילוק בין יאוש להפקר, ניתן לבאר ג"כ שבאבידה מדעת חלים גדרי יאוש והפקר גם יחד. דהנה ע"י יאוש בעלים החפץ אינו יוצא מרשותם, אלא א"כ "יבוא אחר ויטלנו" מרשותם (כפי שכתב הנתיבות), דהוה אמינא שכשם שהבעלים יכולים לחזור בהם מהיאוש קודם שיגיע החפץ לרשות המוצא, כי לחפץ יש עדיין זיקה להיחשב תחת רשותם. הכא נמי יחול על המוצא חיוב השבת אבידה. כמו בכל דיני מציאה שאפילו החפץ אינו ברשותם, חל עליו חיוב השבה.

קמ"ל אדה"ז בהוסיפו שלאבידה מדעת חל גדר הפקר, שאין חיוב להשיב את האבידה כי על אבידה מדעת לא חל כלל שם אבידה שנאמר "אשר תאבד – ולא המאבד לדעת". ובמילא זכה המוצא בחפץ זה להיחשב כבעליו לכל דבר.

ע"פ הנ"ל מובן למה נקט אדה"ז את טעמו של הרמב"ם, כי אדה"ז סובר שהדרשה של אשר תאבד אינה משמשת רק לכך שהמוצא אינו מחויב בהשבתה – כמ"ש הרמב"ם, אלא עוד זאת בכך נתגלה שהתורה הסירה את אחריותה מהחפץ, להיחשב כמו הפקר, שהמוצא יקנה אותה מיד.

ע"פ הנ"ל יש לומר בעומק יותר שב' אופנים אלו בגדר יאוש והפקר, אינם ב' גדרים שונים זמ"ז, אלא הם קשורים ונובעים מאותה נקודה:

כי הואיל ויאוש הוא סילוק בעלים מהחפץ (כדברי הפנ"י), לכן יכולים הבעלים להסתלק מהחפץ גם כשהוא אינם ברשותם. לפי שסילוק רשות הוא פעולה שלילית שמאפשרת להיעשות גם כשהחפץ אינו ברשותם ממש.

לכן אם הבעלים יחליטו קודם שהגיע החפץ לרשות המוצא, הם אינם מתיאשים מהחפץ ויכולים לחזור בהם (כפי שכותב הנתיבות) כי היאוש פעל רק סילוק מהחפץ. אך לא הקנייה למישהו אחר. (ופשוט שאם החפץ נקנה כבר לאחר, לא יכלו הבעלים לבקש זאת בחזרה כי היה קנין בחפץ שמשייכו למישהו אחר).

משא"כ בהפקר שהפקעת הבעלות בזה היא לא רק סילוק אלא הקניה לאחר (כמ"ש הפנ"י), אין הבעלים יכולים לחזור בהם לאחר שהפקירו כדין, אלא ע"י קנין חדש. (כמ"ש הנתיבות). לכן צריך שלכל הפחות ההפקר יהיה בפה, ובפני ג', כיון שהוא כמו קנין, (וכן מדויק מלשון אדה"ז בסי' תה ס"ב לענין חמץ, עיי"ש).