וטרם אחל להעיר על דבריו, אעיר עיני הקורא כי דברי המחבר (בשו"ע או"ח סי' תקס"ו ס"ג) ברורים הם, שכאשר אין י' מתענים בביהכ"נ לא יאמר הש"ץ 'עננו' כברכה בפני עצמה. ומחמת כן תוהה אני על ההוראה הגורפת של כת"ר לברך בג' מתענים לבד, כי אולי גם ההכרעה בפסקי דינים היא מחמת שהז' הם חולים ואניסי[1], משא"כ לצרף מי שאינו חושש לצום מחסרון ידיעה וכיו"ב.

עוד מציין שם לאגרות קודש של כ"ק אדמו"ר (חט"ז עמ' שיג) ולהגהת כ"ק על לוח כולל חב"ד תשט"ז. ברם באגרות קודש שם מיירי בקריאת התורה, לא ב'עננו', והרי הצמח צדק מחלק ביניהם, ודעתו להקל טובא בקריאת התורה יותר מאשר ב'עננו'.

הגהות כ"ק אדמו"ר על לוח הכולל משנת תשט"ז לא ראיתי כעת, אכן: בלוח כולל חב"ד של השנה, אם כי בתענית אסתר כתב לסמוך על שלשה מתענים, הדברים שם נכתבו במפורש לענין קריאת התורה. ואילו לענין 'עננו', הרי בצום גדלי' שם הורה לסמוך על ג' מתענים בצירוף ז' שאכלו פחות מכשיעור. על כן אבקש מכת"ר לבדוק שוב בהגהת הנ"ל אי מיירי בקריאת התורה או ב'עננו'.

ומה שמביא מס' לקט יושר (ח"א ע' קיד) שמהרא"י סמך לענין 'עננו' על ג' מתענים - ייתכן דס"ל בזה כהאגודה. אלא דאנן לא קי"ל כוותייהו, וכמ"ש הצ"צ שם.

עוד ציין ל'התקשרות' גליון לג ע' 18. טרחתי להשיג הגליון ואכן שם ראיתי את דברי הר"ר יעקב שי' הורוביץ, שלשון ס' המנהגים (ע' 45) "ועל כל פנים כשיש עוד שבעה.."[2] הוא ציטוט לשון הצמח צדק בתשובה הנ"ל [אל ה'דברי נחמיה'], שהצ"צ דעתו נוטה לומר 'עננו' בג' מתענים לחוד, ועל זה מוסיף - בבחינת "אודו לי מיהת" - שלכל הפחות בצירוף ז' שאכלו פחות מכשיעור יודה [בעל ה'דברי נחמיה'] שיוכל הש”ץ לומר 'עננו' בברכה בפ"ע. עוד מבהיר שם כי הביטוי 'ועל כל פנים' כפי שצוטט ברשימת המנהגים חורג ממשמעותו הרגיל ומהמקור, וכאן הוי כאומר "ובוודאי" שאפשר להקל בצירוף ז' שאכלו פחות מכשיעור.

ואף כי הבנה זאת לכאורה מוכרחת היא, עכ"פ אם כ"ק אדמו"ר טרח להזכיר את ה"שבעה", למה לכת"ר להשמיטם. ועוד ועיקר, כי - כנ”ל - מאן לימא לן לסמוך לצרף אנשים בריאים שאינם מתענים.

הארכתי בזה כי הדבר נוגע למעשה בבתי חב"ד וכיוצא בהם, שבין באי בית הכנסת יש אנשים מסוג הנ"ל, ושכיח שהמניין מצומצם יחסית. על כן אשמח אם יוכל להצביע על יסוד איתן להכרעתו, כי אחרת יש כאן עכ"פ ספק ברכה לבטלה, והרי יוכל לומר 'עננו' ב'שומע תפלה'.

ויה"ר שיהפכו כל הצומות הללו לימי ששון ושמחה בשוב ה' את שיבת ציון ברחמים.

המענה:

אכן, לא היה מקום להשמטה, וצריך להביא (ולהבין, ולקיים) את דברי כ"ק אדמו"ר (והצמח-צדק) בנדון בשלימותם, אף שקיום דרישתם לכתחילה בזה אינו מצוי.

אך לגופו של עניין, גם הרב ראסקין שי' מודה למש"כ הרב הורוביץ שי' בגיליון לג שכוונת ה'צמח-צדק' היתה רק להחמיר לכתחילה בלבד.

והדברים ברורים: בספר המנהגים, כמצויין במראה-מקומות שם, הביא כ"ק אדמו"ר תחילה את לשון ה'פסקי-דינים', שבו סתם ה'צמח-צדק' שניתן לומר 'עננו' בג' מתענים ולא נזכרו שם כלל "שבעה שאכלו..", והוסיף עליו את לשון השו"ת ("ועכ"פ.."), וזאת מפני שהבין שאין סתירה בין הפסקי-דינים לשו”ת. וזה מוכח מתוכו, כי גם בפסקי-דינים, ציין הצמח- צדק "וכמ"ש מזה במקום אחר" שכנראה כוונתו בזה לשו"ת הנ"ל, ומאידך באג"ק (חי"ב עמ' ג) הפך זאת כ"ק אדמו"ר, וציין רק לשו"ת כמקור הדברים, ורק הוסיף: "וראה גם-כן פסקי-דינים שלו..".

והכוונה בזה, שגם בשו"ת דעתו רק שישתדלו לכתחילה שיהיו עוד "שבעה שאכלו פחות מכשיעור" (וזה ייתכן בשחרית גם בימינו). אבל כשאי-אפשר להשיג את ה"שבעה" הללו, ניתן לומר 'עננו' כפשטות דבריו בפסקי-דינים.

אלא שהרב ראסקין מסתפק, שמא סתימת הצמח-צדק להקל בזה היא רק בימיו, אבל בימינו, שאלה שאינם מתענים אינם אנוסים מחשש מגפה ר"ל אלא מחוסרי ידיעה, צריך להחמיר בזה גם בדיעבד כדעת פוסקים אחרים.

ובשים-לב לכך, שכ"ק אדמו"ר העתיק זאת כהוראה למעשה בימינו אלה וללא כל הסתייגות, ברור שכוונתו שגם בימינו (בדיעבד) אומרים עננו גם בלא ה"שבעה".