עי' בשו"ת רע"א ח"א סי' כ"ד שנסתפק בחולה שיב"ס שאכל ביוה"כ, והשאילה הוא אם יכול לעלות לתורה (דהיינו האם קריה"ת ביוה"כ הוא מצד התענית, דאז הדין הוא כמו בתענית, שמי שאינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה, או שהקריאה הוא מצד קדושת היום, שאז יכול לעלות), והורה שבשחרית בודאי יכול לעלות, דאז פשוט שהקריאה הוא משום קדושת היום, כמו בשאר שבת ויו"ט. אלא שנסתפק לענין קריה"ת במנחה דיוה"כ, אם הקריאה דמנחת יו"כ הוא משום תענית, אלא דבשאר תענית קורין ויחל ובמנחה דיו"כ קורין בפר' עריות, ולפ"ז שהוא מפני התענית אינו עולה מי שאינו מתענה, או דגם קריאה זו הוא מחמת קדושת היום כמו בשבת במנחה, וגם מי שאינו מתענה יכול לעלות.

ועי' במרחשת ח"א סי"ד שר"ל דתלוי בפלוגתא; דלדעת המחבר בסי' תרכ"ב ס"ב העולה למפטיר במנחה ביוה"כ חותם בעל התורה ועל העבודה בברכות ההפטרה, והיינו משום דסב"ל דהקריאה משום קדושת היום, והרמ"א שם חולק וסב"ל שאינו חותם בעל התורה ועל העבודה, והיינו משום דסב"ל דקריה"ת אז הוא מדין תענית ולכן כמו שבתענית א"א על התורה ועל העבודה כמו"כ בקריאה דמנחת יו"כ. וכ' שכן מבואר להדיא בהגמ"ר ד"ב דשבת שכ' שלכן א"א ברכת על התורה ועל העבודה "משום דהפטרה ביוה"כ במנחה הוא לאו משום קדושת היום רק כשאר תעניות בעלמא וע"כ אינו אומר על התורה ועל העבודה".

[וע"ש עוד שמדייק מל' המרדכי שזהו רק לענין ההפטרה (דהיינו העלייה דישראל) משא"כ העלי' דכהן ולוי, ומלשון המרדכי כפי שהובא בביאוה"ג על כל הקריאה].

אבל עי' בשו"ע אדה"ז סי' תרכ"ב ס"ד שכ' "ואחר ההפטרה נוהגין במדינות אלו שלא לברך רק ג' ברכות, אבל אין אומרים על התורה ועל העבודה לפי שכבר נגמרה עבודת היום קודם המנחה". ולכ' מבואר להדיא דלא כדברי המרחשת, דמה דאין אומרים זה הוא לא משום שההפטרה הוא מדין תענית כ"א מטעם אחר (ולכ' כן מדוייק ג"כ מלשונו שכ' ע"ז ונוהגין במדינות אלו, דמה שתולה זה במנהג משמע ג"כ דמה דאין אומרים ברכה זה הוא מטעם צדדי ולא משום שבעצם אינו שייך), וא"כ מי שאינו מתענה יכול לעלות להפטרה ג"כ.