"יש נוהגין בשבת שירה"

כתב המגן אברהם (או"ח סוף סימן שכד): "יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך".

וכדברי המגן אברהם נפסק להלכה בשו"ע רבינו הזקן, וכן במשנה ברורה, ובקיצושו"ע.

אבל במנחת שבת מיישב המנהג: "נהגו כן משום מצוה, דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים, לכן אין להקפיד".

והמהרש"ם מוסיף על זה ב'דעת תורה': "כמ"ש כהאי גוונא הא"ר סוסי' שלו, במה שנהגו בשמחת תורה לפזר פירות והנערים מלקטים ונותנים לסלים, דהוי עובדא דחול, ומ"מ שרי משום דעושין כן לשם שמחה'.

וכן כתב בערוך השולחן:

"יש מתרעמים על המנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות. אבל נראה לי דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם, אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזירים להם טובה, ואם כן הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים ולית לן בה, ויש מי שכתב דכיון דכוונתינו לשם מצוה מותר".

ובספר 'רשימות דברים' (ח"ג מדור חדושי תורה) למורי ורבי הרב חיטריק שליט"א, דן בענין זה, ומקשרו לדין 'אין מעכבים התינוקות מלתקוע', שאף שגדול אסור לתקוע בשופר אחרי שיצא י"ח, הנה יש כאן ענין חינוך מצוות, שמצוה על הגדולים ללמד הקטנים לתקוע.

(ולפי טעמים אלו, מותר רק בדיעבד לקטן (ולא לגדול), שאין מעכבין אותם, אבל הרי אין מעודדים התינוקות לכתחילה לתקוע).

דברי רבותינו

והנה מצינו שני צדדי השקו"ט בענין זה בדברי רבותינו נשיאינו:

שבספר השיחות תש"ב (שבת בשלח י"ג שבט, שיקאגא) מביא באריכות מנהגו של המהר"ל מפראג, שהורה "שהמלמדים יאספו הילדים בחצר בהכ"נ להודיעם על המנהג לפזר חטים בשבת שירה", וברכם, ואת אבותיהם, וממשיך שמנהגי המהר"ל פועלים אפילו יותר מכתביו.

וכן בלקו"ש ח"ב (הוספות שיחת י"א שבט תשכ"א), חוזר רבינו על שיחת תש"ב, בגודל חשיבות מנהג זה.

אבל בהערה שם, מציין להמגן אברהם האוסר לעשות כן.

ואולי יש לדייק בלשון השיחה: 'הינער און פייגעלעך', שאף שעיקר הכוונה הוא ליתן לציפורים בעלי השיר, אבל אופן ההיתר הוא לפזר לתרנגולים שמזונותם עליך, ובדרך ממילא ישאר גם לציפורים,

ולפי זה, כיום שאין תרנגולים מצויים אצלנו, אין שייך היתר זה, (וכן כתב בגליון התקשרות הערה 13).

מנהגם של ישראל

אבל לפועל, אין מנהג זה נזכר כלל בספרי מנהגי חב"ד.

ובלוח כולל חב"ד יש עוד מנהג שבת שירה, לאכול 'קאשע'. ובגליון 'התקשרות' (קפה, לוח השבוע, הערה 10) נותן טעם בזה, שמאכל זה חביב על העופות (ומשמע דהוי כעין זכר למנהג המהר"ל).

וספר נטעי גבריאל מביא מנהג ארץ ישראל (להזהר מחששו של המגן אברהם) לאכול בשבת שירה אצל החלון, שיפלו פירורים לעופות.

ובהערות שם מביא מגדולי החסידות שנהגו מנהג זה, וגם מביא שיחת תש"ב הנ"ל. ובנוגע לאכילת חטים וקאשע, מביא דהוא זכר למן.

(וזכורני משחר ילדותי (משנות תשט"ו) בבית הורי במאנטריאל, שקיימו מנהג זה לפי מסורת משפחת אמי מורתי שתחי').

ובהערה על שיחת תש"ב תמה, שאין טעם זה של שירת הציפורים בקריעת ים סוף נזכר בספרי טעמי המנהגים, שהם מביאים טעם אחר, שזהו שכר לצפורים על שאכלו את המן שפיזרו דתן ואבירם בשבת.

ולהעיר, שלאותו טעם אחר, אינו שייך כלל לענין שבת שירה וקריעת ים סוף, אלא מצד פרשת המן שקוראים בפרשת בשלח.

רק בדיעבר, או גם לכתחילה?

והנה יש לנו לעיין בטעם רבינו שעורר מאד, ואמר: "הלואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהלות ישראל" (התווע' תשמ"ז ח"ב ע' 445)

ואף שבנוגע לפועל הורה: "לא להעתיק כ"ז עתה - כי כנראה נשתקע המנהג לגמרי, וכשם שמצוה כו' כך כו'" (היכל מנחם ח"ב ע' לו), הנה אף שלא זכינו לקיים בפועל, כדאי לעסוק בלימוד טעמי תורה, בבחי' עוסק בתורת עולה כאילו הקריב, ונשלמה פרים שפתינו,

שלכאורה, אם ההיתר רק שמצוה דוחה עובדין דחול ('אין להקפיד' כהתו"ש, או 'לית לן בה' כהערוך השולחן), או רק מצד שמחת יו"ט ('מ"מ שרי' כמהרש"ם), או רק מצד חינוך ('אין מעכבין'),

קשה, - מנלן שכן הוא גם לכתחילה, גם לגדול, ובריש גלי כהמהר"ל?

'אין הקב"ה מקפח שכר'

ולולי דמסתפינא יש לדון בדבר חדש, שאין פירוש 'מזונותיהן עליך' רק שהם ברשותינו ובבעלותינו, אלא זה כולל גם שמגיע לציפורים שנשלם שכרם עבור הנאתינו בשעת קריעת ים סוף, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולכן העופות בשבת שירה (כהאריז"ל ש'הימים האלו נזכרים ונעשים', בנוגע לפרשת השבוע). הם בגדר 'מזונותיהם עליך',

וכעין זה, להלכה, נותנים מזונות לפני כלב הפקר, שאין מזונותיו עליך, מצד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ש'לא יחרץ כלב לשונו'.

(אף שבנוגע לכלב, הנה תמיד מזונותיו עלינו, אבל בצפורים זהו רק בשבת שירה. ויש לחלק, ש'לא יחרץ' הוא נגד טבע הכלב, משא"כ שירת הציפורים, הרי אדרבא, זהו דרכם וטבעם, רק שמגיע להם שכר על שנתחכמו להתאים שירתם עם שירת משה ובני ישראל, וכעין מארז"ל: "למי משבח - למי שאין דרכו להשכיר והשכים" (חגיגה יב, ב)).

(וזה מדגיש גודל החידוש ב"מנהג ישראל תורה היא" (כמבואר בשיחת תש"ב) שלהסבר זה, המנהג עצמו עושה גדר 'מזונותיך עליך'.)

אבל זה עולה יפה רק לטעם המהרי"ל, שהילדים שילמו לציפורים ששרו, אבל הרי לא עשו כלום כשקלקלו עצת דתן ואבירם שפיזרו המן.