בשוע"ר סי' ריג ס"ד: ולדברי האומרים שמצות של דבריהם א"צ כוונה אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא בין בברכה אחרונה בין בברכה ראשונה כגון מי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה לעשותו וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו אין צריך לברך ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה.

ובגליון האחרון (עמ' 63-67) האריך בזה הרמאצ"וו ומסיק דהכא מיירי שלא ידע מראש שהשני יברך, אבל במי שהי' מוכן לזה שהשני יברך, וחשב לברך בעצמו, שפיר יכול לברך ולא אמרינן בזה שיש ספק ברכה לבטלה; וכפי שאכן נוהגים, שהיושב לאכול סעודתו עם בני ביתו (בסעודת שבת) שבעה"ב מברך בקול רם ובני הבית עונים אמן ואח"כ מברכים הם בעצמם על אכילתם (כמבואר לעיל סי' קסז סי"ח).

מ"מ נלענ"ד שא"א לבאר שהכא מיירי שלא ידע מראש שהשני מברך, שהרי באופן זה לכו"ע אין השומע יוצא בברכתו, שהרי לא קבעו לאכול יחד, וכמבואר לעיל ס"א. ע"כ מסתבר יותר שמיירי הכא שקבעו לאכול יחד, והוא יודע שבעה"ב מברך; אלא שהוא לא כיון בעצמו אם הוא חושב לצאת בברכת בעה"ב (כפי שאנו נוהגים בברכת המוציא) או לברך בעצמו (כפי שאנו נוהגים בברכת בפה"ג שבקידוש, וכמבואר בשוע"ר סי' ריג ס"א), ולכן לדיעה זו יוצא בברכת בעה"ב.