בטושו"ע סי' תעה נתבאר שיש שני דיעות בביאור הגמ' בברכות (לט, ב) "אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב", ולמד מזה הרי"ף (והרמב"ם) שבליל פסח [שיש בו השני חלקים - ברכת המוציא על לחם משנה, וברכת עא"מ] עושין הלח"מ על מצה שלימה, ומצה פרוסה, וברכת המוציא על הפרוסה וכן ברכת עא"מ ג"כ על הפרוסה, והפשט בזה הוא, שהפסוק לחם עוני מגלה לנו, שבליל פסח החשיבה התורה במיוחד מצה פרוסה לקיים המצוה, וממילא חשובה כשלימה גם להלח"מ והמוציא [ואין חסרון דאין עושין מצות חבילות חבילות שנתקשה תוס' בברכות שם (ד"ה "הכל מודים"), דהרי הוא בעצמו טוען דכשאחת המצוות היא ברכת נהנין, שאני], ובתוס' (שם) מביא עוד ראשונים שנהגו כהרי"ף.

והנה הרא"ש בפסחים (פרק י סי' ל) חולק וטוען דאה"נ שיש מצות לחם עוני במצת מצוה, אבל הדין דלח"מ של כל יו"ט נשאר עדיין על כנו, וא"כ צריך ב' שלמות גם בליל פסח, וא"כ י"ל שברכת המוציא היא על השלימה העליונה וברכת עא"מ היא על הפרוסה האמצעית, וכדי לצאת ב' שיטות הנ"ל [שיטת הרי"ף - דהמוציא ועא"מ הם על הפרוסה, ושיטת הרא"ש - דהמוציא על השלימה העליונה ועא"מ על הפרוסה] - אומר הרא"ש, שיאחז בידו השלימות והפרוסה בין בהמוציא ובין בעא"מ.

אבל בזה לבד עדיין לא מובן, דלמה לו לאחוז בידו מצה העליונה בשעת ברכת עא"מ, הרי יכול לבצוע העליונה מיד, ולאחוז רק הפרוסה האמצעית לברכת עא"מ, ועדיין יצא י"ח ב' שיטות הנ"ל, וע"ז מוסיף הטור [דאה"נ דלהרא"ש יכול לבצוע מיד העליונה, אלא] שצריך לאחוז העליונה והאמצעית לברכת עא"מ, כדי לצאת שיטה שלישית והיא בהגהות מיימוניות בשם הר"ח - דברכת המוציא היא על הפרוסה, וכיון דאין עושין מצות חבילות חבילות, ע"כ ברכת עא"מ היא על העליונה, וכדי לצאת י"ח גם שיטה הזו, לכן מחזיק ג' מצות להלח"מ והמוציא, ואח"כ ממשיך לאחוז בידו העליונה והאמצעי [דמבואר במהרי"ל שישמוט התחתונה].

ב. בשו"ע בסי' תפב דן במי שאין לו מספיק מצות "שמורה", אלא רק ג' מצות לשני לילות, ואומר הרמ"א בשם אבודרהם, שבלילה א' יאכל השלשה כזיתים [הכזית מצה, הכזית לכורך והכזית לאפיקומן] ממצה אחת, והשתים הנותרות ישאיר לליל ב', עכת"ד. ומוסיף הלבוש והט"ז, דהטעם להשאיר שתים לליל ב', ובליל א' לאכול רק אחת, הוא כדי שיקיים לח"מ גם בליל ב' עם ב' שלימות.

וטוען ה'חק יעקב', דאע"פ שגם בליל ב' ישבור אחת מהשלימות לפני המוציא, עדיין יוכל לעשות הלח"מ עם הפרוסה, ויצא י"ח לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם [דהכל בהפרוסה, ואפי' תוס' (שם) שנקט דההמוציא מברך על השלימה, ועא"מ על הפרוסה, הרי זה ג"כ רק מטעם דאין עושין חבילות חבילות, אבל בעצם י"ל שמודה להרי"ף - דהלח"מ הוא ג"כ בהפרוסה] (ובעצם הגר"א בסי' תעג סקי"א, פסק למעשה כהרי"ף ליקח רק ב' מצות, וכן נהג למעשה נגד השו"ע), ולפי"ז יוצא דדי לליל ב' במצה וחצי. וצ"ל, דא"כ בליל א' יכול לאכול כזית גם מהמצה העליונה כרגיל, וישאיר ממנה חלק לליל ב' בשביל לח"מ.

ומת' הח"י, דנ"ל טעם אחר בדעת הרמ"א להשאיר ב' מצות לליל ב', [לא מטעם לח"מ הנ"ל, אלא] דאם ישאיר רק שלימה וחצי בשביל ליל ב', לא יוכל לקיים היחץ בהפרוסה ולהניח כזית גם לאפיקומן, דכשיחלק החצי לשנים, ע"כ יחסר כל חלק מכזית, ולכן משאיר שני שלימות [ובשעת כותבי שורות אלה תמיהה לי, דהרי מפורש ברמ"א שבליל א' יאכל ממצה האמצעית שלשה כזיתים כנ"ל, א"כ שפיר לומר הכי גם בעליונה - שבליל א' יאכל כזית אחד לצאת לכל השיטות של מוציא ומצה, וישאיר ממנו ב' כזיתים על ליל ב' שיוכל לחלק ממנו כזית למצה וכזית לאפיקומן, וצ"ב. והח"י מוסיף שם טעם - שיחסר מפני שצריך ב' כזיתים גם להבני בית, א"כ יקשה גם בליל א' היאך שייך ממצה א' ג' כזיתים הרי צריך גם לבני הבית ודו"ק].

ג. אבל אדה"ז בשו"ע (סי' תפב סעי' ד) מסביר באופן אחר, דסובר דהטעם בהרמ"א הוא כהלבוש והט"ז - שצריך להשאיר ב' שלימות על ליל ב', כדי לברך על לח"מ, וכמו שהביא בסי' תעה ס"ג שיטת הרא"ש לנהוג כן, ומסביר דבליל א' יעשה יחץ כסדרו לפני מגיד, ובמוציא מצה יברך על לח"מ כשהשלש מצות ביחד [וביניהם הפרוסה], ויברך עא"מ ויאכל רק מהמצה הפרוסה מכבר [וכן הכזית לכורך וכזית אפיקומן יאכל מאותו פרוסה], דהיינו שבברכת המוציא ועא"מ יכוון על הפרוסה בלבד, ויוצא שישארו לו שני שלימות לליל ב' ויקיים לח"מ, ובליל ב' לא יעשה היחץ לפני המוציא ויוצא שיברך על לח"מ, ואחר ברכת המוציא ישבור מצה אחת כדי לברך עא"מ גם על פרוסה, ויאכל כזית מהפרוסה וכזית מהעליונה לצאת מוציא מצה, עיי"ש.

ולכאורה צ"ב, מנין לו דלהרמ"א ביום א' יעשה היחץ בזמנו (לפני מגיד), דלמא כוונת הרמ"א דגם בליל א' ישברנו אחר ברכת המוציא והלח"מ, דאז יצא שפיר בזה הלח"מ בשני שלימות וגם יאכל מהלח"מ, דהרי לפי דברי אדה"ז נמצא דבשעה שעושה הלח"מ והמוציא, הוא מכוון לאכול רק מהפרוסה, וא"כ הלח"מ הם הב' שלימות ואינו אוכל מהם אלא רק מהפרוסה שבאמצע, ובסי' רעד ס"ב פסק מפורש, דכדי לצאת י"ח לח"מ צריך לאכול ממנו, נמצא שאינו מקיים הלח"מ בליל א' אלא רק בליל ב', וא"כ הי' טוב יותר שגם בליל א' יבצע אחר ברכת המוציא ויאמר עליו גם עא"מ ויאכל רק מהפרוסה ויהא לו מצות לח"מ, ובליל ב' יקיים הלח"מ רק להרי"ף, ולמה להדר דוקא על הלח"מ של ליל ב'.

והי' אפ"ל בדוחק שיש גם עוד אופן של לח"מ, דאם בתחילת הסעודה יש לפניו שני שלימות הגם שאינו אוכל רק מחתיכה אחרת, ג"כ נחשב מצות לח"מ שפתח סעודתו בב' שלימות לפניו [דהרי עיקר מצות לח"מ אינו בכל הסעודה אלא רק בתחלת סעודתו], ובדיעבד שייך לח"מ כזה. מ"מ עדיין צ"ב למה לא לעשות הלח"מ באופן הלכתחילה ולשברו גם בליל א' אחר המוציא ומנין לומר דלהרמ"א בליל א' עושה היחץ לפני הלח"מ והמוציא.

ד. וי"ל ליישב דברי אדה"ז, דהנה זה ודאי פשוט - דלא שייך לומר דכדי לקיים מצות לחם עוני יבצע המצה אחר הברכות לפני התחלת אכילה, ותחת לאכול מיד ממצה שלימה, יבצענה בידו לפני אכילתו, דזה כחוכא ואטלולא, ובפרט שהרי צריך לדמות לדרך העני בפרוסה, וע"כ צריך שתהא פרוסה מכבר עי' בסי' תעג סל"ו, וע"כ צריך עכ"פ דלפני ברכתו כבר תהא פרוסה. וא"כ י"ל, דבליל א' כיון שברכת המוציא ועא"מ היא על אותו המצה, אז צריך לשברה לפני ברכת המוציא, ובזה יקיים מצות לחם עוני, וגם מצות לח"מ בדיעבד כנ"ל (על מצות אחרות שלא אוכל), וירווח דגם בליל ב' יוכל לקיים מצות לח"מ [לכתחלה], אבל בליל ב' דברכת המוציא על העליונה ועא"מ היא על האמצעית, אז שפיר פוסק לשברו אחר המוציא ויקיים לח"מ לכתחלה, וכן יקיים הלחם עוני, דישברנו לפני ברכתו. [דהרי בכה"ג אינו מברך רק עא"מ עלי'].

[אבל יש להעיר נגד הסבר זה, משו"ת הראב"ד סי' נז, דמבאר הטעם שאין לשבור העליונה עד שבירך עא"מ (כמבואר בשו"ע הרב תע"ה ס"ה, וכמו שהעיר בספר מראה מקומות מהרב אשכנזי, שיש לתמוה מאוד, דלכל השיטות שמביא אדה"ז אין צריך שתהא ברכת עא"מ על מצה שלימה, דאה"נ שצריך להיות על העליונה ולא על האמצעית, שעלי' כבר בירך ברכת המוציא ואין עושין חבילות חבילות, מ"מ למה צריך להיות העליונה גם שלימה, וצ"ע.

ולעצמי הערתי, שיש למעשה שיטת ר"ה גאון המובא בר"ן פסח קט"ו, דגם בפסח בדוקא לברך הכל על השלימה דשלימה חשובה טפי, אלא שחז"ל בברכות חדשו, דבפסח מחמת לחם עוני יש להחשיב גם פרוסה כשלימה, ויוצאין בזה לח"מ, אבל לכתחילה ודאי לברך על השלימה. וכדי לצאת שיטה זו, יש להדר לא לשבור העליונה עד אחר שגמר ברכת עא"מ, אבל אדה"ז לא הביא שיטה הזו, וא"כ צ"ב, ולפי הראב"ד הזה יתיישב), דכיון דעליו לברך ב' ברכות המוציא ואע"מ לפני שיאכל, הרי עדיין לא כלתה ברכתו לפני ברכת עא"מ, ומפורש בגמ' ברכות דף מז שאין רשאי לבצוע עד שגמר ברכתו ועניית אמן מפי היוצאים מברכתו עי' סי' קס"ז סט"ז, וה"נ אין לבצוע רק כשכלתה כל הברכה, עיי"ש שעכ"פ מהראב"ד מוכח, דגם כשמברך המוציא על העליונה ועא"מ על האמצעית, ג"כ חשובין כברכה אחת, ואנחנו רצינו לפרש בהרב דבה"ג לא חשובין כברכה אחד].

ה. אבל באמת יל"ע בכל ביאורנו הנ"ל, דהכל בנוי על היסוד שמקיים גם בליל א' מצות לח"מ בדיעבד - בלא אכילה מהלח"מ, דמהיכי תיתי ששייך לח"מ כזה, דהנה בסי' רעד, לא הזכיר אדה"ז כלל ששייך לח"מ בדיעבד כזה, ובכלל צ"ב במה חשיב זה לח"מ ע"י שאחזו בידו בתחילת הסעודה בעת ברכתו, ועיקר כוונת ברכתו אינו על הלח"מ, ואם ננקוט דלא שייך לח"מ כזה, נמצא דבליל א' לא מקיים מצות הלח"מ, ורק בליל ב', וא"כ חוזרת תמיהא הנ"ל - דלמה משתדלין שיקיים לח"מ בליל ב', הרי ליל א' קודם ויקיים בו הלח"מ ובליל ב' לא יקיים הלח"מ [רק להרי"ף דדי בשלימה ופרוסה].

וי"ל בהקדם שיש לבאר בתקנת "יחץ", דנוהגין ליקח מצה שלימה ולשברה לשנים - חלק לאפיקומן וחלק למצות מצה, וכמו שמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' פ"ח בזה"ל: "ואח"כ יקח אמצעית שלימה, ור"ל שאף היא תהא שלימה, ואף שהיא לפרוסה עומדת ויש לח"מ זולתה, מ"מ להידור מצוה תהא שלימה וישברנו וכו'", עכ"ל. ולמה לא די להכין שני חצאי מצה ולהצניע בשעת יחץ חלק לאפיקומן וחלק השני למצות מצה, ע"כ צ"ל שיש ענין בדוקא לשבור שלימה לשני חצאים לשם מצות לחם עוני, ובזה ניכר יותר העניות.

ועפי"ז י"ל שיטת אדה"ז דביום א' לא לקיים מצות לח"מ, דאם יברך על לח"מ, א"כ יצטרך לשבור מהעליונה ולאכול ממנה וישאר על ליל ב' רק שלימה [התחתונה] והפרוסות שישארו ממצה העליונה של יום א', ובזה הפרוסה לא יהא ניכר הלחם עוני, ולכתחלה ודאי כדאי שיקיים הלחם עוני ע"י שבירה מיוחדת כנ"ל, וזו לא נשברה לשם לחם עוני, ונמצא דאין לו לא לח"מ ולא לחם עוני (לכתחילה) לליל ב'. ולכן כדאי שישאיר ב' שלימות לליל ב', ואז ביום א' מקיים הלחם עוני כששוברו ליחץ, וכן בליל ב' יקיים לח"מ ולחם עוני.

וגם צדק דברי הרב, בה"ה שאם שייך להשאיר חתיכה מהפרוסה של ליל א' (כזית), אז טוב ויניחנה בין ב' השלימות ליל ב' ויקיים בזה מצות מצה - לחם עוני, דשם איירי שמשאיר ממצה אמצעית ששוברה לשם לחם עוני.

ו. והנה בסי' תפג נפסק בשו"ע - שאם אין לו יין מקדש על המצה ששברה אחר ברכת המוציא לפני קידוש ועא"מ. ותמה המג"א שם, למה לא לעשות יחץ לפני ברכת המוציא, דהרי יש דיעות שהלח"מ והמוציא הם על הפרוסה כנ"ל אות א'. ומבאר, דהשו"ע כאן מקורו מהרי"ף שלוקחין רק ב' מצות, שצריך לקיים בהם גם הלח"מ, וע"כ שצריך לשברה רק אחר ברכת המוציא. ומבאר הביאור הלכה כאן, דהגם דלהרי"ף גם הלח"מ יוצאין בפרוסה אחר ברכת המוציא, מ"מ לכתחלה טוב שני שלימות.

ולכאורה צ"ע: (א) דא"כ, בכל פעם יעשו יחץ אחר ברכת המוציא, כדי לצאת לכתחילה לח"מ בשני שלימות גם להרי"ף. ובמחה"ש כאן מבאר בדבריו, די"ל דדוקא לח"מ שעושין בקידוש מהדרין לכתחלה לשני שלימות, וצ"ב. ועוי"ל דכל פעם צריכין יחץ מקודם - כדי לצאת במגיד אמירת הגדה על הלחם, כהדרשה לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, ומבאר אדה"ז בסי' תעג סל"ו שצריך להיות על מצה הפרוסה. וא"כ י"ל דבמקדש על הפת דממילא אין אומר עדיין מגיד, אז שפיר מעדיפין לצאת הלכתחילה להרי"ף בלח"מ בב' שלימות.

(ב) עוד יש לתמוה מכאן על דברינו לעיל, דאם שני הברכות הם על אותו מצה, אז צריך לשברה לפני המוציא, דאחר המוציא מאוחר לשברה, ונחשב כשברו אחר גמר הברכות ולא יחשב כלחם עוני.

ז. וי"ל דההסבר שצריך להיות פרוסה לפני הברכה, הפשט בזה הוא, דאחר הברכה כבר מאוחר לשוברה - דאינו דומה לעני, דעני בעת לקיחתו כבר שבורה, כן אנו רוצין גם עתה, דכשלוקחה לאכילתו תהא כבר שבורה. משא"כ אם שיברה לפני הברכה בסדר, דהרי עדיין לא הי' ראויה לאכילתו ולא חשיב כהגיעה לידו, א"כ י"ל דוקא שם דמברך המוציא ועא"מ באותו מצה, דמיד אחר המוציא כבר ראוי' לאכילה, א"כ כבר מאוחר לשוברה אז, וצריך לשוברה לפני המוציא. משא"כ כאן, דאחר המוציא עדיין אין ראוי' לאכילה - בגלל הקידוש, א"כ אינו מאוחר כששוברה אחר המוציא, וירווח, שיקיים לח"מ לכתחלה גם להרי"ף בב' שלימות. משא"כ כל פעם, אין לנו לומר לו לעשות יחץ אחר המוציא לפני עא"מ.

[ועל כל הנ"ל יש לי הערה קטנה גם בדברי אדה"ז שם סי' תפב ס"ו (בסוגריים), באופן שיש לו ג' מצות שמורות ואחת שאינה שמורה, א"כ למחרתו צריך להניח השמורה מלמטה, ומלמעלה יניח המצה שאינו שמורה, ונמצא דהמוציא מצה יקח כזית מהפרוסה וכזית מהעליונה שאינה שמורה, והכורך יהא מהתחתונה השמורה, עיי"ש. ולא הבנתי כעת למה בדוקא להניח השמורה מלמטה, הרי בעליונה לכמה דיעות [המובאות בסי' תעה ס"ה] מקיים בה מצות מצה, והיא הי' צריך להיות מצה השמורה, וא"כ למה מקפיד שהתחתונה תהא השמורה. וצ"ב].