בגליון הקודם (עמ' 35), ביררנו דעת אדמה"ז בנוגע למי שניצל מסכנה ושמע ברכת הגומל מאחר: דבשו"ע (או"ח סי' ריט סעי' ד') ובגמרא בברכות (נד, ב) מובא שיכול לצאת חובתו ע"י ברכת חבירו; אבל רבינו אינו מביא להלכה - כי אם מה שהחבר (שלא ניצל מסכנה) יכול לברך אם יש לו שמחת הלב מהצלת חבירו, אבל אינו מביא מה שהניצל מהסכנה יכול לצאת חובתו בברכת החבר. ועיין שם מה שביארנו בדעת אדמה"ז.

והנה תמוה ביותר, דהרמב"ם בספרו יד החזקה מתעלם לגמרי מהדין שאחד יכול לברך ברכת הגומל על הצלת חבירו. ולכאורה היא סוגיא מפורשת בברכות (שם), בעובדא דרב יהודה ורב חנן בגדתאה ורבנן (עיין כל זה בגליון הקודם).

והנראה לומר, שהרמב"ם סובר שכל הסוגיא שם היא דלא כהילכתא. ועיין ברכות (מ, ב) שדעת רבי יאשי' דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, לא יצא ידי חובתו. ועיין ברמב"ם הלכות ברכות (פ"א ה"ו): "וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול, יצא". ע"כ. והמקור לזה נמצא שם (ברכות מ, ב) גבי "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא", עיין שם.

והנה בהמעשה של רב יהודה ורבנן, מובא שהם רצו לצאת בברכה שהיא לא כמטבע שטבעו חכמים, מכיון שהם ברכו "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא לעפרא", ולא הזכירו כלל "הגומל לחייבים טובות". וצ"ל שסובר הרמב"ם שזה לא נקרא מענין הברכה.

ועיין בלקוטי שיחות חלק לג (עמ' 138) ואילך, שהגדר של ברכת הגומל, "שהיא הודאה על הצלה, כלומר, כאשר לפנ"ז היה מצב של סכנה, ואח"כ ניצול ממנה, ולכן שייך לומר "הגומל לחייבים", שמודה שהיה חייב בדבר הסכנה ח"ו (היינו שבאשמתו נעשה המצב שדרש הצלה מלמעלה)". ע"כ.

והנה בהמעשה של רב יהודה ורבנן ברכו רבנן ואמרו "בריך רחמנא דיהבן ניהלך ולא לעפרא", ולא הזכירו כלל הענין של "הגומל לחייבים טובות". וע"כ סובר הרמב"ם שזה לא נקרא מענין הברכה, ומשום כך התעלם לגמרי מהברכה. ובאמת הפלא הוא על השו"ע ועל אדמה"ז שמביאין הסוגיא של רב יהודה ורבנן להלכה, ולכאורה הצדק הוא עם הרמב"ם.