שאלה: בליל יו"ט שחל בשבת ושכח בקידוש לומר ויכולו רק התחיל בברכתבורא פרי הגפן, וטרם התחיל בברכת אשר בחר בנו וכו' נזכר שלא אמר ויכולו, האם יאמר אז ויכולו, או לא.

תשובה - נראה דמעיקר הדין מותר לומר ויכולו לפני שתיית הכוס ואינו הפסק בין ברכת הגפן להשתייה. אבל למעשה נכון לומר ויכולו רק לאחר שששתה כוס של קידוש על כוס נוסף וישתה קצת מכוס זה.

הנה בספר שמירת שבת כהלכתו (פרק נב הערה פה) מביא בשם הגרש"ז אויערבך דכיון שאמירת ויכולו על הכוס היא רק הידור וחומרא בעלמא נראה דמוטב להקדים ויכולו ולא להפסיק בין הברכה להטעימה.

אבל בספר ברכת הבית (שער מו סעיף יט) פוסק דיאמר ויכולו מיד לאחר ברכת בופה"ג, ומוסיף דאם נזכר לאחר ברכת הקידוש יאמר ויכולו מיד לאחריו ורק לאחר מכן ישתה הכוס. ובהערה כו כותב: "אמירת ויכולו לא הוי הפסק, כיון דהוא מן הקידוש, וכשנזכר קודם ברכת אשר קדשנו יקדים ויכולו כתיקון חכז"ל. אבל כשהתחיל לא יפסיק ואח"כ קודם השתייה יאמר ויכולו דאין מוקדם ומאוחר בזה בדיעבד כיון דעכ"פ צריך לומר שניהם".

וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סי' רעד[1]) דיאמר ויכולו מיד לאחר בורא פרי הגפן.

ונראה שסברתם הוא, מכיון שחז"ל תקנו אמירת ויכולו על הכוס דוקא וכמבואר במדרשים המובאים בתורה שלמה (ח"ב על פסוק ויכולו אות ד-ה): "ג' פעמים חייב אדם לומר ויכולו בשבת אחד בתפילה אחד אחר התפילה ואחד על הכוס כנגד ג' אשר שבפרשת ויכולו". מדרש זו מובא גם בהגהות מיימוני (פרק כט מהל' שבת אות מט), ברוקח (סי' מט) ובאו"ז (ח"ב סי' כ').

ומשום כך הובא במג"א (סי' רעא ס"ק כא) ובשו"ע רבינו (סעי' ט) בשם המטה משה דאם שכח לומר ויכולו בשעת קידוש אומרו באמצע הסעודה על הכוס[2]. מבואר שויכולו נתתקן על הכוס דוקא והיינו על הכוס של קידוש והוי כחלק מסדר הקידוש אפי' אם אין זה מעכב את עיקר הקידוש. ולא גרע ממש"כ השו"ע (סי' רסה סעי' א') "ואבי הבן או המוהל או א' מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן..ויש נוהגים ליטול הדס ומברך עליו ולהריח ואומר בא"י וכו' אשר קידש ידיד מבטן" וברכת ההדס אינו נחשב להפסק, מכיון שיש לו איזה שייכות להמילה, וה"ה ויכולו, ולכן אם שכח לומר ויכולו קודם קידוש אומרו לאחריו ואינו נחשב להפסק בין הברכה לטעימה מכיון שזהו חלק מקידוש על הכוס.

והנה מצאתי בנטעי גבריאל על הל' יו"ט (ח"ב עמ' רכז) שפוסק ג"כ כדברינו שאפשר לומר ויכולו מיד לאחר ברכת הקידוש, וכותב לחדש דהפסק בין ברכה לטעימה הוא דוקא בברכת הנהנין כמבואר בשו"ע (סי' קסז סעי' י), אבל בברכת המצות כל שלא הפסיק בענינים אחרים אין קפידא, וכמ"ש בטור (או"ח סי' קפט וביו"ד סי' רסה) שאומרים קיים את הילד הזה אחר שמברך בופה"ג, דבקשת רחמים לא הוי הפסק בין ברכה לשתייה, עיי"ש. וא"כ ברכת בופה"ג על הקידוש הוי ברכת המצות וכל שאומר דברים השייכים לזה לא הוי הפסק.

ומעיר ע"ז מהא דמבואר ברמ"א (סי' רעא סעי' ה') דמי ששכח לקדש עד לאחר שבירך המוציא ונזכר קודם שאכל, יקדש על הפת ואח"כ יאכל. וכתב המשנ"ב (ס"ק כד וכה"ח ס"ק לו) דלא יאמר ויכולו עתה רק בתוך הסעודה, מוכח דויכולו הוי הפסק בין ברכת בופה"ג לשתיה. ומחלק, שהתם מדובר בברכת המוציא שהברכה היא ברכת הנהנין גרידא שרוצה לקבוע סעודתו אלא שנזכר שלא קידש עדיין ולכן חייב לקדש מיד קודם הטעימה ואכן בכה"ג ודאי שאין לומר ויכולו כמו בברכת הנהנין אין להפסיק בין הברכה לטעימה לשום ענין מלבד אם הוי לצורך הסעודה או לצורך הברכה, והרי אמירת ויכולו אינה לצורך הברכה או הסעודה אלא רק בגדר שייכות בלבד. משא"כ בנידון דידן מיירי שבירך בופה"ג לשם קידוש דלא הוי ברכת הנהנין גרידא אלא עיקרה של ברכת נהנין זו הוא לכבוד מצות הקידוש ובזה אפשר להפסיק אפילו ללא התנאי דהוי לצורך הסעודה ולצורך הברכה, ואפשר להפסיק אפילו לדברים שרק שייכים לענין, וכיון שאמירת ויכולו אע"פ שאינה חלק המעכב בקידוש היום מ"מ ודאי שהיא שייכת לקידוש ולכן אינו הפסק ויכול לומר ויכולו בין ברכת הגפן לברכת הקידוש.

אבל מה שיש להעיר על דבריו הוא שהרי אכן צדק בזה שברכת אשר קידש בברית מילה אינו ברכת הנהנין אלא ברכה לכבוד המצוה, אבל ברכת היין שבקידוש שפיר הוי ברכת הנהנין ולכן מצינו בסי' רעא דאם התחיל שתייתו בערב שבת מבעוד יום והגיע זמן קידוש מפסיק ומקדש על היין ואינו לברך בורא פרי הגפן עוד פעם משום דכבר בירך על היין שהוא ברכת הנהנין ולא הסיח דעת.

ועוד, שלהדיא כתב בשו"ע רבינו (סי' קצ סעי' ד) שברכת היין על קידוש אינו כמו שאר ברכת המצות שצריכין יין, וז"ל: "ויש אומרים שכל דבר הטעון כוס חוץ מקידוש לא הצריכו לטעום ממנו אלא משום שלא יהא גנאי לברכת היין שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו ונראית כברכה לבטלה, אבל באמת הוא לצורך, שכך תקנו חכמים בכל שירה הנאמרת על היין שיסדרו אותה אצל ברכת היין שהוא עיקר שירה המיוחדת ליין, לפיכך רשאי לברך ברכת היין ולהטעים לקטן אע"פ שלא הגיע לחינוך ברכות ואפילו אינו יודע לדבר שכיון שהטעימה אינה אלא משום גנאי דיה בתינוק קטן כזה. וכן נוהגין במילה שביום הכיפורים הואיל ואי אפשר בענין אחר כמ"ש בסי' תרכ"א".

מבואר שבשאר ברכת היין על המצות הוי כל ענין שתיית היין משום שלא יהא גנאי לברכת היין, אבל מעיקר הדין א"צ לשתות ולכן יכול גם אחר לשתות את הכוס, וא"כ שפיר יש לומר דאין שייך הפסק בזה. אבל ברכת היין דקידוש אינו כן אלא הוא ברכת הנהנין גרידא ולכן דעת הגאונים (בסי' רעא סעי' יד) שצריך המקדש לטעום בעצמו וזה שייך רק אם ברכת היין בקידוש הוא ברכת הנהנין ולא ברכת המצוה. ומכיון שברכת היין הוי ברכת הנהנין גרידא הרי נפסק בשו"ע (סי' קסז סעי' ו) דרק דברים השייכים לסעודה לא הוי הפסק, וכאן אם אמרינן שויכולו לא שייך להקידוש הוי זה הפסק.

וראיתי בספר זכרון 'מבקשי תורה' ע"ש הגרש"ז אויערבך (ח"א עמ' קג. ציין לזה גם בנטע"ג שם) שהרה"ג ר' ברוך אויערבך ז"ל מביא שאביו הגרש"ז אויערבך פסק שבועיים לפני הסתלקותו שאמירת ויכולו אינו הפסק בין ברכת הגפן להשתייה (וזה דלא כפי שהובא משמו בשש"כ הנ"ל).

ומאריך שם לבאר פסקו של אביו, ומחדש דבברכת הנהנין גופא יש שני אופנים, א) מי שמברך על יין כדי לשתותו בזה הוי הברכה ברכת הנהנין גרידא ואז הוי הפסק כל דבר שאינו שייך לסעודה או לברכה. ב) ברכת היין על הקידוש דאע"פ שהוא ג"כ ברכת הנהנין וכדכתבנו לעיל ולכן חוב על המקדש לטעום מהיין בעצמו, מ"מ כל עיקרה של ברכת הנהנין אינה באה אלא בשביל מצות קידוש. כלומר מכיון שכל עיקר התקנה לברך ולשתות על היין הוא בשביל מצוות קידוש על היין ולא בגלל שהוא מעניין לשתות יין, לכן יש לו הדינים כברכת המצות, מכיון שהוא ברכת הנהנין וברכת המצוה ביחד ולכן אם הפסיק בדבר שיש לו שייכות להקידוש אינו הפסק.

וקצת ראייה לזה שברכת בופה"ג של קידוש אינו כברכת הנהנין גרידא ויש לזה גם מענין ברכת המצות, מדברי השו"ע (סי' רעג סעי' ד): "יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בופה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה". ומוכח מזה שברכת הגפן היא חלק מן הקידוש ולכן אפילו יצא מוציא שהרי בברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא.

היוצא לנו מזה בשאלתינו כששכח לומר ויכולו לפני הקידוש רק התחיל ברכתבורא פרי הגפן, וטרם שהתחיל ברכת אשר בחר בנו נזכר שלא אמר ויכולו או באופן שנזכר לאחר ברכת הקידוש קודם השתייה,

שמעיקר הדין יכול לומר ויכולו אז ואין זה נחשב הפסק. אבל מ"מ נכון לכתחילה לומר ויכולו רק לאחר ששתה כוס של קידוש על כוס נוסף וישתה קצת מכוס זה, מכיון דיש מפקפקים ע"ז3 ולדעתם אמירת ויכולו הוי הפסק בין הברכה להשתייה, למה לנו להכניס את עצמנו במחלוקות כשיש עצה קלה לומר ויכולו לאחר השתייה על כוס אחר.

---

[1]) וכנראה שזהו חזרה ממה שפסק בחלק ג' סי' ק', עיי"ש.

[2] וז"ל המטה משה (סי' תכט) : "פעם אחת שכח דודי רבינו קלונימוס בן רבנא יהודא ולא אמר "ויכולו" בבית הכנסת, לאחר שישב על השלחן הזכיר ועמד ולקח הכוס בידו ואמר ויכולו עד "לעשות" וישב במקומו וסיים הקידוש, ואמרו לו בני ביתו, למה עמדת, אמר שכחתי לומר ויכולו ויש לי לומר [מעומד] ואהיה שותף להקב"ה ועל כן צריך אני לעמוד". לפי מה שמבואר כאן שכח רבי קלונימוס לומר ויכולו בתפילה ולכן אמר ויכולו על הכוס בעמידה, ובלאו הכי היה אומר ויכולו בישיבה, אבל לא מבואר כאן לגמרי שאם שכח לומר ויכולו בשעת הקידוש שיש לאומרו בתוך הסעודה על הכוס, כפי שהבין זאת המג"א. וכבר העיר כן האליה רבה ס"ק יט.

3 ראה שו"ת משנת יוסף (ליברמן) סי' פ.