במגן אברהם סימן קנו כתב: "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו" (ומציין לנדרים פ"ה), והנו"ב כתב דמקור דברי המג"א הוא בילקוט משלי על הפסוק "אל תגזול דל": "אמר רשב"י . . דתני ר' חייא כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו". ובתנחומא פרשת במדבר מובא בשם ר"י "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא", ומסיק שם "וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". וענין זה דמביא גאולה לעולם מובא ג"כ בברייתא דקנין תורה בר"ן עמ"ס אבות, דבסוף הברייתא כתב "והאומר דבר בשם אומרו הא למדת כל אומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". וענין זה מובא ג"כ במס' מגילה (דף טו) בשם ר' חנינא, עיי"ש.

והנה יוצא מהנ"ל דיש ב' ענינים בדין אומר דבר בשם אומרו; אחד הוא דין גזילה, ומקורו מהפסוק "אל תגזול דל", והב' הוא הענין של "מביא גאולה לעולם". ויש לעיין אם ב' ענינים אלו הם נפרדים זה מזה או תלויים זה בזה.

והנה בלקו"ש חלק ל"ו פרשת תשא (ב') מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע בשם אביו בביאורו להזהר, דהאי דמביא גאולה לעולם הוא דוקא כשאומר הדבר אמר לו זאת, וכמו במרדכי ואסתר שמרדכי אמר לאסתר, משא"כ כשלא אמר לו ישירות אלא שמע ממנו כשאמר לאחר - וכהמעשה המובא בזהר שר' חייא שמע איך רב המנונא סבא או ר' שמעון הוה דריש לרבי אחא - הנה אז אינו מחוייב לומר בשם אומרו, עיי"ש.

והקשה על זה דתינח הדין דמביא גאולה לעולם הנלמד ממרדכי ואסתר, אבל הרי יש דין דאל תגזול דל, שאינה נלמדת ממרדכי ואסתר, וא"כ איך לא אמר ר' חייא המימרא בשם ר"ה או ר"ש.

ותירץ ע"ז, דדין "אל תגזול דל" הביא רק כשחוזר על מה ששמע ואומרו בתורת ידיעה אבל הענין לא נתעצם בשכלו והשגתו, ואז זה נקרא שאומר בשם אומרו ואז צריך לומר בשם אומרו, משא"כ כשהענין נתעצם אצלו, אז אינו ענין של חזרה על דברי אומרו, וא"כ נחשבת התורה כשלו ואין ע"ז ענין של "אל תגזל דל".

וביאר ע"ז, דאע"פ דאין דין "אל תגזל דל" על מי שהענין נתעצם אצלו, מ"מ עדיין נשאר הדין של "מביא גאולה לעולם", וע"ז הוא הדיון בליקוטי לו"י אודות מאמר הזהר הנ"ל, היינו דהשאלה שם היא רק למה לא קיים הענין של מביא גאולה לעולם, וע"ז אמר דלא אמרינן מביא גאולה לעולם רק במקרה דוגמת מרדכי ואסתר שמרדכי אמר לאסתר, אבל כששומע כשאחד שח לחבירו אין ע"ז הדין של מביא גאולה לעולם.

ונמצא מכל הנ"ל דשני הענינים של "אל תגזל דל" ו"מביא גאולה לעולם" הם שני ענינים נפרדים לגמרי, דכשלא נתעצם אצלו הענין אז יש דין של "אל תגזל דל" אפילו כשלא אמר לו הענין רק שמע כשאחד שח לחבירו, משא"כ "מביא גאולה לעולם" אינו שייך כששמע כשאחד שח לחבירו. וכשהענין נתעצם אצלו אז אין דין של "אל תגזול דל", אבל עדיין ישנו הענין של "מביא גאולה לעולם" ורק במקום שנתעצם וגם שמע כשאחד שח לחבירו אז אין שום ענין באמירה בשם אומרו.

ובביאור סברת הרלו"י ממשיך כ"ק אדמו"ר, דהענין ד"מביא גאולה לעולם" שייך לקנין התורה ולמסורת התורה, ומשו"ה מובא האי ענין לבסוף ברייתא דקנין התורה, ומאחר שהוא שייך למסורת התורה הוא נוגע רק במקום שנמסר לו, משא"כ כששמע שאחד שח לחבירו לא נמסר לו ואינו שייך למסורת התורה, ועיי"ש.

והנה בשד"ח מביא בשם ספר תפארת זיו, שנסתפק במי שחידש דברי תורה מדעתו ואח"כ מצא שכבר קדמו גברא רבה בספר, האם מחוייב לאומרו בשם זה או רשאי לאומרה בשם עצמו, ומסיק דאינו צריך לומר בשם הספר שם מצא. והשד"ח מסיק שם דכדאי לכתוב "שוב מצאתי וכו'" ומקיים בזה הענין דאומר דבר בשם אומרו.

והנה לפי מה שביארנו מכ"ק אדמו"ר, פשוט דמצד הענין ד"אל תגזול דל" אין שום מקום לחשש באופן כזה, דהרי הוא ק"ו ממי שלמד ענין מרבו ואח"כ נתעצם הענין אצלו דנקרא תורה דלי' ואין בה חשש ד"אל תגזל דל" וכ"ש מי שחידש הענין מעצמו ורק אח"כ ראה שספר אחר כתבו דבודאי אין בזה ענין ד"אל תגזול דל", ורק מה שצריכים לעיין האם יש בענין זו המימרא ד"מביא גאולה לעולם".

והנראה, דלפי ביאור כ"ק אדמו"ר אין מקום כלל לומר "מביא גאולה לעולם" בדברי דפוס, דבדברי דפוס לא גרע ממי ששמע כשאחד מדבר עם חבירו דאז אין ענין של מסורת התורה מאחר שלא נאמר לו, ה"נ מי שקורא בספר ליכא ענין של מסורת התורה דהרי לא נאמר במיוחד לו, וכ"ש במי שחידש דבר בעצמו ואח"כ מצא אותו חידוש בספר, דכל הענין לא נמסר לו אלא הוא מצא כתוב כך כמו שאמר, ודו"ק.

ועל ענין זה - אם נאמר דדברים שבכתב אינם נקראים שנמסרו לו אם למדו מתוך הספר - יש לדון דאולי אינו כמו מי ששמע אחד מדבר עם חבירו, דשם עדיין נאמרו הדברים במיוחד לאותו שהוא מדבר משא"כ דברים שבספר הם נאמרים למי שלומד בהם, ומאחר שאינם מיוחדים לאחד מסויים ה"ה מסורים לכל מי שלומד בספר. ועיין בהקדמת המלקט בתניא בנוגע לדברי דפוס, ויש לקשר לעניננו אבל עדיין אינו מבורר לגמרי לאיזה אופן, ועי"ש.

והנה בעצם הענין של "אל תגזל דל" יש ב' אופנים: א. דעת הש"ך (יו"ד סימן רמב) "אסור לומר בסתם וכש"כ משם עצמו דבר ששמע מאחרים דהוי מתעטף בטלית שאינו שלו. ודומה לגניבת דעת וכדומה

ב. מה שמובא בהשיחה אות ד' שהיא גזילה מהאומרו, ואולי הפירוש הוא שגוזל ההכרה הראוי' ממי שאומרו. ר"ל, דעי"ז שאינו נותן ההכרה למי שאמרו ה"ה גוזל ממנו מה שראוי לו. או דיש ממש בעלות על הענין כעין בעלות בממון.

והנ"מ ביניהם, דלדעת הש"ך י"ל דרק אמירה סתם או מדעת עצמו הויא מתעטף בטלית שאינו שלו, אבל כשאומר שראה בספר ואינו אומר שם הספר לא יהי' בזה שאלה של "אל תגזול דל" ורק נשאר הענין ד"מביא גאולה לעולם" דשייך בזה ג"כ, אבל לפ"מ שכתבנו לעיל דבספרים אין ענין של מביא גאולה, א"כ לעולם אין צריך להזכיר שם הספר כ"א שראה בספר אחד.

ולאופן הב' הנ"ל, לכאורה יש קפידא להזכיר שם המחבר של הספר.

והנה מקור לסברא זו, אפשר למצוא ב'חכמת שלמה' סימן קמו דשם מבאר הגמ' בגטין דף טו לגבי ר"ש נשיאה אם צריכים לומר שם האומרו או סגי אם מרמז אליו כמו בשם הנשיא, היינו האם צריכים לדייק בהשם דוקא, או די ברמז שנותן מקום לחשוב שהוא נשיא אחר (אע"פ שלא מסתבר), עי"ש.

הרי דברור לו - עכ"פ - דצריכים לומר שם המחבר. ועי"ש.

והנה בפוסקים שקלו וטרו באם אומר דבר כחבירו (בשם אומרו) אבל לא מטעמי', האם מחוייב לומר בשמו או לא. ולכאורה לפי ביאור כ"ק אדמו"ר מסתבר לומר דאין צריך לומר לא מטעם "אל תגזול דל" ולא מטעם "מביא גאולה לעולם", דמטעם "אל תגזול דל", מאחר שיש לו טעם מדילי' לא גרע זה ממי שהענין נתעצם אצלו, דהרי מאחר דסובר כן מטעמו שלו בודאי נקרא הענין שלו ועל שמו, וגם מטעם "מביא גאולה לעולם" י"ל דאינו באופן כזה, דהענין דמביא גאולה לעולם שייך כשיש ענין של מסירת התורה, אבל הכא מאחר שאינו ממש כפי סברת חבירו, א"כ אדרבה הר"ז היפך ענין המסירה שצריכה להיות כאותו ענין של חבירו, משא"כ באופן כזה שיש לו טעם דילי' לא נקרא זה ענין של מסירה.

עוד שקלו וטרו, במקרה שבעל המימרא מחיל לי' - דאינו צריך להזכיר בשמו, האם עדיין מחוייב לאומרו בשמו או לא (וכמובא בדרך אגב בשיחה אות ד). וי"ל דזה תלוי בב' האופנים ב"אל תגזול דל" הנ"ל: דלאופן הא' לא מהני מחילה, דאעפ"כ היא גזילת דעת ומתעטף בטלית שאינה שלו, ולאופן הב' בודאי מהני המחילה, דהרי הוא מוחל לרב שנוטל ממנו.

ורק עדיין צ"ע אם שייך הענין ד"מביא גאולה לעולם" בזה. ואפ"ל דמחילה דידי' מהני שלא תתייחס התורה אליו, וכמו מחילה בממון וכדומה, (וזה תלוי בב' הביאורים בענין גזילת האומרו) ומאחר שאינו מתייחס אליו לא נקרא זה שהוא מוסר לו, וא"כ אולי לא שייך ענין מסירת התורה בזה.

וכ"ז הוא לפי ביאור כ"ק אדמו"ר בדברי הרלו"י.

ולהעיר דהשיחה מבוססת על שיחת ש"פ תשא תש"מ וש"פ בלק תשמ"ג. והנה בהתוועדות י"א ניסן תשל"ג ששמעתי לפני שבוע וגם הועתק בשיחות קודש, דיבר כ"ק אדמו"ר באריכות על ענין זה דכאשר נתעצם הדבר אצל הלומד נעשה דילי'. ודבר אז בהמשך השיחה אודות הסוגיא דאומר דבר בשם אומרו. ותירוץ שם ב' הענינים ד"אל תגזול דל" ו"מביא גאולה לעולם" בחדא מחתא; דמאחר שהענין נתעצם אצלו אין שאלה מצד שניהם. וצ"ל דסברתו היא, דמאחר שהענין נתעצם ונעשה תורה דלי' ממש, לא שייך בזה הענין ד"מביא גאולה לעולם" - דהתורה אינה שייכת עכשיו רק לו, ואדרבה דוקא במילי דעלמא כמו במרדכי ואסתר דאינו נעשה שלו, או תורה שלא נתעצמה אצל הלומד, שייך הענין דמביא גאולה, אבל דבר שנתעצם אצל הלומד ה"ה שלו ממש ואין כאן מקום אפילו לענין ד"מביא גאולה לעולם"*.