בגמ' מגילה (כ, א) הובאה ברייתא בקשר למחלוקת ר' יהודה ורבנן לעיל (שם יט, ב) אם קטן יכול לקרות את המגילה ולהוציא אחרים י"ח, שלדעת חכמים אינו יכול ור"י מכשיר בקטן. וע"ז אמרו שם "תנא א"ר יהודה קטן הייתי וקריתי' למעלה מרבי טרפון וזקנים בלוד אמרו לו אין מביאין ראי' מן הקטן".

והגאון בעל ה'בית מאיר' בחי' על הש"ס (שם) הקשה מהא דאמרינן בספ"ק דכתובות (כח, א): "ואלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן כו'", ומבואר שם על כל הדוגמאות שהם רק מדרבנן, ובמידי דרבנן גם קטן נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, ע"ש, וא"כ למה לענין מגילה - שהיא הרי ג"כ מדרבנן - אמרו לו לר"י שאינו יכול להעיד על מה שהיה בקטנותו? והניח הקושיא בצ"ע.

ב

והנה כמה מהאחרונים כתבו ליישב דשאני מגילה דהוי מדברי קבלה וכדברי תורה דמי, ולכן קטן אינו נאמן בזה (ראה שו"ת תורת חסד חאו"ח סמ"ט ס"ד, ועוד אחרונים שתי'1 כן). אולם עדיין צ"ב להשי'2 בפוסקים דלא ס"ל דמגילה יש לה דין מיוחד של ד"ק - אלא היא שווה לכל מצוות דרבנן כנ"ח וכדו' - למה לא קבלו עדותו של ר' יהודה על מה שראה בקטנותו3?

אמנם יש להעיר דלכאו' גם אי ס"ל דמגילה הוי כד"ק עדיין אינו פשוט כ"כ, דהרי כבר כתבו הנוב"י (מהדו"ק או"ח סמ"א) והטורי אבן (מגילה ד, א, ד"ה כגון דאמרי) דקריאת המגילה בלילה אינה מדברי קבלה, דבמגילה "ימים נזכרים ונעשים כתיב ולא לילות, ולא נתקן בימי מרדכי ואסתר, אלא מצוה דרבנן היא שתקנוה אח"כ, ורק קריאת היום היא מד"ק", ע"ש. ולכן יש כמה נפק"מ בין קריאת היום לקריאת הלילה, כגון אם בספק אזלינן לקולא או לחומרא (ובהתוועדות דפורים תשי"ג הובאו דבריהם ונתבארו בעבודת האדם, ראה תו"מ ח"ח).

וא"כ, אם נאמר דר' יהודה קרא את המגילה לפני ר' טרפון גם בלילה, עדיין יקשה למה לא קיבלו את עדותו לענין קריאת הלילה, שיהא קטן קורא את המגילה לגדול בלילה עכ"פ; דהרי לפי תי' האחרונים הנ"ל הנה זה שלא האמינוהו הוא משום דבד"ק קטן אינו נאמן, אבל קריאת הלילה היא הרי רק דרבנן, ובזה נאמן הגדול להעיד מה שראה בקטנו?

ג

אמנם לפי מה שחידש בשו"ת 'בנין שלמה' סנ"ח דקריאת הלילה לא נתקנה עדיין בזמן המשנה ורק בימי האמוראים תקנוהו, ולכן בכל המשניות במסכת מגילה לא הוזכרה קריאת הלילה בשום מקום, ור' יהושע בן לוי הוא זה שהזכירה לראשונה בגמ' (ד, א) ש"חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום", משום דבזמן המשנה באמת לא היתה עדיין תקנה זו, ע"ש.

ולפי"ז אכן לק"מ מדוע לא קיבלו כלל את עדותו של ר' יהודה שקרא לפני ר"ט והזקנים, שהרי ברור שעדותו היתה על קריאת היום, שהרי עדיין לא נתקנה כלל קריאת הלילה, וקריאת היום ודאי הוי ד"ק שקטן אינו נאמן ע"ז.

אך כבר העירו על דברי ה'בנין שלמה' שחידושו נסתר מכמה מקומות (ראה שו"ת הר צבי ח"ב סי' קכ, ועוד) וגם ה'בנין שלמה' עצמו הרגיש שבראשונים מבואר שלא כדבריו, ואכמ"ל, ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מדוע לא קיבלו את עדותו של ר"י על קריאת הלילה?

וע"כ צריך לדחוק ולומר, שאף שאינו מפורש בברייתא, מ"מ הכי הוי עובדא שעדותו של ר' יהודה שקרא לפני ר"ט והזקנים היתה על קריאת היום ולא על קריאת הלילה, ולכן לא קיבלו עדותו4.

ד

וע"כ נלענ"ד דהביאור היותר מרווח בקושיא הנ"ל הוא מ"ש החיד"א בברכי יוסף (חו"מ סל"ה ס"ו) "דהא דנאמן להעיד בגודלו, בטוענו קטן ראו עיני כך וכך היינו דוקא בדבר שאם מה שאומר הוא אמת ליכא תו לספוקי כהני דקמן, ואולם ההיא דמגילה שנא ושנא כי האף אמנם, דקושטא קאמר אכתי פש גבן למען דעת אי רבי (צ"ל רבי טרפון) דשמע המגילה יצא י"ח בשמיעתו מהקטן ודילמא כי דיבר נכונה שקרא המגילה אבל הגדול לא יצא י"ח, ושוב קרא שנית והקטן לא ידע אי הגדול יצא ידי חובה בקריאתו או לא", וא"ש לכל השיטות בגדר החיוב דקריאת המגילה הן ביום והן בלילה, וק"ל.

ולכאורה יש להוכיח כדבריו מלשון הברייתא "אין מביאין ראי' מן הקטן" ולא "אינך נאמן" וכיו"ב, שזה מדגיש שאין כאן בעיה של חוסר נאמנות וכהלשון בכתובות שם "ואלו נאמנין להעיד וכו'", אלא שגם אם נקבל את דבריו, א"א להביא מזה ראיה לנדו"ד באם קטן אכן יכול להוציא י"ח את הגדול בקריאת המגילה, והוא ממש ע"ד הברייתא שהובא שם בגמ' בהמשך לעדותו של ר' יהודה - שרבי העיד שבקטנותו קרא לפני ר' יהודה ואמרו לו "אין מביאין ראי' מן המתיר" שפשוט שהכוונה היא שאנו אכן מאמינים לך שקראת לפני ר' יהודה אבל אין מזה "ראיה" איך נקבעה ההלכה משום ש"ר' יהודה שקרית לפניו הוא המתיר את הקטן ואין לך להביא ראיה ממנו שהרי רבים חולקים עליו" (רש"י שם). ועד"ז מסתבר גם בנדו"ד וק"ל.

ויש להביא דוגמא לזה שבמקום שאנו באים לקבוע הלכה (ולא רק לקיים שטר או לומר עד היכן היה התחום שבת או שפלוני אכל תרומה וכיו"ב), צריך בירור אחר בירור באיזה אופן היה המעשה שעל פיו אנו באים לקבוע ולהכריע ספק בהלכה, מהא דאיתא בחולין (ו, ב ולהלן) שהעיד ר' יהושע בן זרוז על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן ולא עישר והתיר רבי ע"פ עדות זו את כל בית שאן.

ובהמשך הגמ' שם הקשו כמה שאלות על עדות זו "ודילמא עישר עליהם ממקום אחר" וכו', ע"ש עד שאמרו "חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה", ופירש רש"י "ראה כמה אדם גדול העיד עליו דהיינו רבי יהושע הואיל ובא להעיד על זאת יפה כוון ודקדק בדבר אל נכון".

ומבואר מזה דבשביל שיוכלו לקבוע הלכה ע"פ עדות של עובדה מסוימת, צריך מישהו שידקדק היטב בכל הפרטים וכו' וע"ז שפיר אפשר לומר דגם בדרבנן אין לסמוך על קטן שידקדק כ"כ שנוכל להוכיח מזה מהו הדין בכל מקום וכו' וק"ל5.

ה

והנה ראיתי בס' 'נטעי גבריאל' על פורים (בחלק התשובות סי"א), שיצא להוכיח שמה שנחלקו הפוסקים אי מקרא מגילה הוה כדאורייתא או לא הוא בעצם מחלוקת תנאים - ר' יהודה וחכמים הנ"ל, דחכמים שלא קיבלו עדותו של ר' יהודה משום דס"ל דמקרא מגילה כדאורייתא דמי ולכן לא קבלו עדותו, אבל ר' יהודה ס"ל דמקרא מגילה דרבנן ולכן הביא ראיה ממה שראה בקוטנו, ע"כ.

ולענ"ד יש להשיב ע"ז מכמה צדדים: א. לפי"ז הו"ל לכל הפוסקים שפסקו כדעת חכמים שאין קטן מוציא את הגדול בקריאת המגילה, לסבור שמקרא מגילה חשיב כד"ת וכן להיפך, ולפועל אינו כן ולדוגמא, שי' הרמב"ם בנוגע לקטן היא כדעת חכמים, ומ"מ לא ס"ל שיש איזה חומר בקריאת המגילה יותר מכל מצוה דרבנן וכנ"ל.

ב. לפי"ד ה'נטעי גבריאל' איך נפרש את הברייתא השניה שם (הנ"ל) שעל עדותו של רבי שקרא לפני ר' יהודה בקטנותו אמרו לו אין מביאין ראי' מן המתיר, האם גם בזה נפרש שיש כאן מחלוקת הלכתית, האם אפשר להכריע בספק ע"פ המתיר?!

ובפשטות נראה לומר דאילו היה בא משהו אחר ומעיד שבהיותו קטן קרא לפני ר' טרפון או לפני ר' יהודה את המגילה, והיינו מוצאים מחלוקת בין תנאים או אמוראים האם לקבל עדותו או לא, אז מסתבר לומר דיש כאן מח' האם מגילה נחשב כד"ת או לא. או אילו היתה מחלוקת בין שני תנאים אחרים האם קטן יכול להוציא את הגדול, והיה בא ר' יהודה ומכריע כהצד שקטן יכול להוציא, על סמך הסיפור הנ"ל שארע עמו בקטנותו, אז ג"כ היה אפשר לבאר כן. אבל בנדו"ד, ר' יהודה הרי סבר שקטן יכול לקרוא את המגילה לא רק על סמך עדותו שלו, אלא כי זה היתה שיטתו בעצם, והזכיר בתוך הויכוח שכך כבר נהגו מאז ומקדם, שכן הוא זוכר בילדותו, ויתכן שחשב שיהיה עוד מישהו שייזכר, שכבר היה גדול בשעתו, (או שכך היה במק"א), שגם יוכל להעיד על כך, וחכמים בעצם לא סברו כדעת ר"י אלא סברו שקטן אינו יכול לקרוא את המגילה, ולא "נתפעלו" גם מהסיפור של ר"י או משום שאכן סברו שמגילה הוי כדאורייתא וקטן אינו נאמן או כמ"ש לעיל מהראבי"ה והברכ"י. ועד"ז צריך לפרש גם בנוגע לעדותו של רבי (אבל באופ"א קצת, וכפשוט).

אבל בכל אופן אין להכריח שבזה נחלקו ר"י ורבנן, משום דיתכן לומר אפי' להיפך: דר"י סבר דמקרא מגילה כדאורייתא דמי ומ"מ זו היתה שי' שקטן יכול להוציא את הגדול י"ח, ולא שבנה את שי' על סמך עדות של גדול שהעיד מה שראה בקטנו, ורבנן סברו שמקרא מגילה כדרבנן, ומ"מ לדעתם אין קטן מוציא את הגדול, וגם את עדותו של ר"י לא קיבלו מטעם הנ"ל.

ו

עוד יש להעיר על מ"ש שם בנטעי גבריאל בהמשך הסימן "ועי' בטו"ז סי' תרפז סק"ב שהאריך להוכיח דמקרא מגילה דוחה למ"ע דעבודה לגמרי ודלא כהר"ן, וז"ל ומ"ש הר"ן דעבודה דאורייתא ומגילה דרבנן י"ל דהיא דברי קבלה שקי"ל דדברי קבלה כד"ת הם כמ"ש הב"י בסי' תקנד בשם הר"ת לענין צום גדלי' דד"ק היא כד"ת דמי עכ"ל, ולפענ"ד יש להעיר מאי מתמה הט"ז על הר"ן מדברי ר"ת וכי גברא אגברא קא רמית וצ"ע. ונראה כוונתו לדברי גמרא ערוכה בר"ה דף יט, א דאר"א, צום גדליה דברי קבלה היא וכדאורייתא דמי ע"ש", ובהמשך שם כתב ליישב "ואפשר להוכיח שהר"ן חולק על זה עיין בב"י סי' תרפ"ח בענין כרך שהוא ספק (בד"ה כרך) שהביא בפירוש שדעת הר"ן שאמרינן במגילה ספק דרבנן לקולא יצא מפורש שאינו סובר הכלל שד"ק הוא כד"ת".

ובמחכ"ת לא דק בזה משום שהר"ן גילה דעתו להדיא בפ"ב דתענית דמגילה אינה ד"ק וכנזכר לעיל הערה 2, וממילא לא יקשה עליו כלל מהגמ' בר"ה, משום דצום גדליה הוא אמנם מד"ק ולכן כדאורייתא דמי, אבל מגילה לדעת הר"ן אינה מד"ק ולכן אינה כד"ת, ולכן בספק יש להקל ככל דרבנן, ופשוט6.

אמנם הט"ז לא כתב דבריו בתור קושיא על הר"ן אלא בתור מענה שעל מה שטוען הר"ן שמגילה דרבנן, אפשר לטעון כנגד זה דבעצם מגילה היא לא סתם דרבנן אלא ד"ק, וק"ל.

1) ומעין זה כבר כתב התוס' רי"ד במגילה שם, שמה שאמרו אלו נאמנים להעיד וכו', "מיירי במילי דרבנן אבל בדברי תורה אינו נאמן, ומקרא מגילה חשיבא דברי תורה שהרי מצאו לזה רמז מן התורה". וכמה אחרונים שהביאו דבריו תפסו שכוונתו שמגילה היא דברי קבלה, וכבפנים. אבל לכאו' למה לא כ"כ בפשיטות, אלא הזכיר שיש לה רמז מן התורה.

וראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"ח סרכ"ט) שלא הבין כן, דתחלה הביא את התי' של ד"ק ולאח"ז ממשיך "אבל בתוס' רי"ד שם תי' דכיון דמגילה יש לה אסמכתא בקרא כד"ת דמי", ומבאר דמצד שמגילה "לא נאמר ע"פ נביא הוצרך לאסמכתא דקרא". אבל יש להעיר ע"ז דתחומין הנזכר שם בכתובות דקטן נאמן כיון דתחומין דרבנן, ג"כ יש לזה אסמכתא מקרא.

ולכאו' אפשר לפרש דכוונת התוס' רי"ד היא למ"ש האבנ"ז (חאו"ח סתקט"ז) דמגילה חמורה משאר מצוות דרבנן לא מצד דהוי ד"ק אלא חכמים תקנו שמצוה זו תשווה בחומרתה ותוקפה עם שאר מצוותיה של תורה "וזה היה אסור לולא שמצאו רמז בתורת משה לתקן זה", ע"ש.

2) כן כתב הר"ן להדיא בפ"ב דתענית דלא כהבעל המאור שכ' דפורים הוא מד"ק, משום דד"ק לא נחשב אלא מה שנאמר עפ"י נביא ומגילת אסתר לא ע"פ נביא נאמרה, ע"ש.

וראה בגליון תשצה ותשצו שהוכחתי שדעת כ"ק אדמו"ר בשי' הרמב"ם ג"כ כהר"ן, דפורים אין לו שום חומרא יתירה על שאר מצוות דרבנן, - ודלא כמ"ש כו"כ אחרונים בדעת הרמב"ם דס"ל כהני שי' בראשונים דפורים נחשב כד"ק. והבאתי שם ראיות מוצקות לפענ"ד לדעת רבינו בשי' הרמב"ם ואכמ"ל, וקחנו משם.

3) אמנם על הרמב"ם עצמו יש ליישב כמ"ש בשו"ת יהודה יעלה (למהר"י אסאד חאו"ח ס"ס קצ"ח, הובא במאור ישראל על מגילה שם) דמהא דתנן "ואלו" נאמנים להעיד וכו' נראה דדוקא אלו השנויים במשנה ולא בכל מילי דרבנן וכמ"ש בקידושין (טז, ב) דהיכא דקתני אלו לא אמרינן תנא ושייר, וכן מוכח גם מלשון הרמב"ם בפי"ד מהל' עדות ה"ג כשמנה את הדברים המנויים במשנה שבהם נאמנים לא סיים "וכן כל כיוצ"ב" כדרכו, אבל סו"ס יקשה להדעות שבכל מילי דרבנן נאמן הקטן להעיד בגדלו, וכמפורש ברמ"א בחו"מ סל"ה ס"ו.

4) עוד ראיתי באחרונים שתי' קושי' הנ"ל דשאני מגילה דאתחזק חיובא עליו, ויש כאן ספק אם יוצא ע"י קטן ונפטר מחיובו או לא, ולכן אינו נאמן בזה עדות גדול שמעיד מה שראה בקטנו. כ"כ הגרי"א מקאוונא בשו"ת 'נחל יצחק' (חחו"מ, סל"ה ענף ז') הו"ד בספר 'משכנות הרועים' על כתובות שם.

אלא שיש להעיר גם על תירוצו שאינו מוסכם לכו"ע שחזקת חיוב דמיא לחזקת איסור שגם בדרבנן מספק אין מוצאין מהחזקה, דבשו"ת רעק"א ס"ז ובתורת חסד (בריש ספרו ס"א ס"ג) כתבו שיש לחלק בין הדברים ולא דמיא חזקת חיוב במ"ע לחזקת איסור ע"ש.

5) שוב מצאתי באחד הראשונים שפירש להדיא כדברי הברכ"י הנ"ל והוא בראבי"ה על מס' מגילה סי' תקס"ט שכתב ש"אפילו אי סבירא לן אסתר לאו ברוה"ק נאמרה ודרבנן היא מ"מ לא הימנוהו לר' יהודה דכיון דשמעינן שקרא בעודו קטן דלמא רבי טרפון שלא מיחה מפני שכבר קרא ויצא ידי חובתו, ורבי יהודה קטן היה ולא היה [מעכבו מלקרות] בעצמו", והיינו שלעצמו יכול קטן לקרות, ואילו ר"ט והזקנים לא יצאו בקריאתו אלא קראו קודם לכן.

6) אמנם יש ראשונים אחרים כהרשב"א והריטב"א שכתבו בנוגע למקומות שיש בהם ספק שיש להקל (וכדעת הר"ן) ועל אף שהם דברי קבלה מ"מ "דברי קבלה כדברי סופרים דמי ולקולא" (רשב"א מגילה ה, ב. ובריטב"א שם "דד"ק הוו כשל דבריהם ולקולא"). וראה גם באנצ"ת ערך ד"ק כמה שי' לכאן ולכאן האם יש להחמיר בספק ד"ק או לא.

ועליהם לכאו' כן קשה מהגמ' בר"ה כנ"ל שד"ק כדאורייתא דמי? ואוי"ל שכוונת הגמ' היא רק שדברי קבלה כיון שנכתבו בנביאים, הרי שבדעת ההמון אינם צריכים חיזוק כמצוות דרבנן ולענין זה בלבד נחשבים כד"ת, ולכן אפשר להתענות לפניהם ולאחריהם ע"ש אבל בעצם תוקף חיובם הרי הם ככל מצוות דרבנן לענין ספק וכיו"ב, ויש להאריך בזה אך אכ"מ.