מח"ס פדיון הבן כהלכתו; מנהג אבותינו בידינו

בספר העיתים (סי' קעד, עמ' 253) מביא בשם תשובת רב האי גאון המנהג כשרוצים לידע אם יש מנין עשרה אנשים לתפילה אז מונין אותם ע"י פסוק (תהלים ה, ח) "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך"[1], שהראשון אומר 'ואני' והשני אומר 'ברוב' והשלישי אומר 'חסדך' וכאן עד סוף הפסוק.

וז"ל שם: ואשכחן נמי בתשובה לרבינו האי בענין הפייס דכתב הכי אפילו פייס איכא אורחא דלא תלי בהוצאות אצבעות אלא כיון שיודעין ממי מתחילין אית להו פסוקי וקרי ומכוונין מילתא כנגד אחד אחד כדרגילין השתא אינשי כד מכנפי ציבורא וצריכי למיחזי אי הוו בי עשרה לפרוס על שמע או לירד לפני התיבה או למעמד ומושב או לברכת אבלים וחתנים או להזמין על המזון בשם אי לא, לא הוו מני להון ראשון ושני אלא קרו פסוקי כגון ואני ברוב חסדך אבוא ביתיך וקרי ושני ומשלשלין אי צריכין, ואנן חזי לן דהאי מנהגא מנהג מעולה היא דכד מכנפין בבי כנישתא ובעו למיפתח בצלותא ובעו למינדע אי הוו עשרה וקיימא לן דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה וכדגרסינן בסדר יומא בפרק בראשונה אמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בבזק הלכך כד הוו בבי כנישתא ומספקא להון אי הוו עשרה או לא כי היכי דלא לעיין חד בחבריה ולא ליתי לידי חושבנא פתח קמא ואמר ואני, וחבריה ברוב, והג' חסדך, וד' אבא, וה' ביתיך וכן כולהו וכד משלמי האי פסוקא על הדין סידרא ידעי דאיכא בי עשרה, ואשכחן נמי באגדתא דמנין עשרה של בית הכנסת ואני ברוב ושני פעמים אל הרי עשרה מכלל דהאי פסוקא מזומן היא לעשרה דביהכנ"ס ועד השתא נמי מנהגא גבן דכל מאן דעייל לבי כנישתא קרי לי' להאי פסוקא בלחישא".

וכך הוא גם בספר האורה לרש"י (ח"א סי' נו, הל' ברכות שבת, עמ' 43): "וכד מכנסין לבי כנישתא ובעי למידע אי הוה עשרה, קיימא לן דאסור למנות אפילו לדבר מצוה, והיכא עבדו, פתח חד ואני, תניין ברוב, ג' חסדך, ד' אבוא, ה' ביתך, וכד משלמי האי פסיקא על האי סידרא, ידעו דאיכא עשרה".

וראיתי בפירוש קדמון למסכת יומא, נדפס באוצר הגאונים (יומא עמ' 86) שמביא ג"כ מנהג זה אבל באמירת פסוק אחר. פסוק (תהלים סט, יד) "ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך".

בקיצור שולחן ערוך (סי' טו ס"ג) מביא פסוק שלישי: "ונוהגין למנותם באמירת הפסוק (תהלים כח, ט) 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם' שיש בו עשרה תיבות".[2]

וכך כותב גם בספר פדה את אברהם (פלאגי. מערכת מ אות יט) ושולל את המנהג למנות ע"י פסוק "ויתן לך", שכנראה היה נהוג באיזה שהוא מקום: "אסור למנות את ישראל ילפינן משאול ויפקדם בטלאים ולדבר מנין לקדיש וקדושה, אפי' בא"ב אסור. והתיקון הוא למנות ע"ס פסוק 'הושיעה את עמך', ולא בפסוק 'ויתן לך אלקים', מפני שם אלקים. קיצור ש"ע. ויש פסוק יותר מורגל 'ושננתם לבניך ודברת בם' וכו' דרמזו על יו"ד הדברות בזוה"ק פ' ואתחנן דרס"ח ע"א".