הנה שקו"ט אחרונים בנדון קטן שספר ספה"ע (בתור חינוך) ונתגדל באמצע ימי הספירה אם יכול להמשיך לספור בברכה. וכ"ק אדמו"ר דן בכ"מ בענין זה (לקו"ש ח"א פ' אמור, ח"ח נשא, ובעיקר בחל"ח שיחת חגה"ש 10-13),

אבל באמת אין דרך רבינו כדרך האחרונים וכלהלן:

דהנה הם דנים מבחי' גדר חיוב ופטור, היינו אם ספירתו של פטור בדבר מוציא ספירתו של מחוייב בדבר, או לכה"פ אם ספירת של מחוייב משום מצות חינוך מוציא ומועיל לחיוב ספירה דמדאו' או אפי' ל"חד דרבנן". אבל רבינו בחל"ח שם וביתר בירור בהערה 27 מבאר דחקירתו הוא (לא מצד חיוב ופטור הגברא, אלא) מצד מציאות הספירה אם ספירת פטור בדבר הוי (חפצא) ד"ספירה" חשובה לגבי ספירה של מחוייב מדאו' (או אם מציאות ספירה דמחוייב דרבנן מועיל למציאות הספירה למחוייב דאו'. ויתירה מזו - אם מציאות הספירה דמחוייב ב"תרי דרבנן" מועיל למציאות ספירה הנצרכת ל"מחוייב בחד דרבנן").

וראה לדוגמא בציץ אליעזר מאריך שצריך לספור, וה'יביע אומר' ח"ג סי כח שלא לספור. וגם בסי' כז בכמה עניינים, וכן בענין אונן אם אינו בר חיובא.

ולדוגמא: בחסד לאברהם מהד"ת או"ח נו לענין גר שהם סוברים דאין בה חיסרון דתמימות, כיון דספר כל השייך לספור. ונראה שסברתו שייכת אם נלמוד בהחסרון ד"תמימות" בהעדר ספירת הגברא וא"כ כיון דמנה כל המחוייב לגברא, יש מקום לומר כדבריהם, אבל הרבי ד(שלל ההבנה דהעדר ה"תמימות" כפירושם, וכמבואר בח"א ונשנה בחל"ח ההכרח לזה, ופי') דהעדר ה"תמימות" הוא דין ב(חפצא) דמנין דא"א להיות ג' בלי ב' וכיו"ב, מובן דגר (שלא היה לו חיוב לספור לפנ"ז ולא החסיר מחיובו), סו"ס לא שייך אצלו ספירה ג' כשלא היה אצלו ספירה ב'. ויתירה מזו: הרי הוא כ"ש מקטן שספר אבל כיון שלא היה מצווה בזה בחפצא של הספירה אין "מניינו" ו"ספירתו" מציאות של ספירה, הרי כ"ש גוי שלא מצווה כלל וכלל בזה.

והנה כנ"ל, בחל"ח מבואר שוב בענין זה, ושם בהמשך לביאור שיש ג' גדרים ב"תמימות" (במניינם, כימי בראשית, בזמן שביהמ"ק קיים שיש עומר) מקדים ענייננו - שלפי המבואר בהסבר הסוברים שאם חיסר ספירה שאין לו לספור עוד בברכה דהטעם הוא (לא משום שכל הימים הם מצוה אחת, אלא) שחסר בספירת האדם, וכשאין מספר ט' בספירה אי אפשר שיהיה מספר י' כיון דבספירתו לא קיים תשע א"א שיהיה עשר.

והוסיף בתחילה שאין לומר עפ"ז דאם עבד ספר בעודנו בעבדות שזה מועיל למציאות הספירה, כיון שענין הספירה אינו מציאות לולי המצוה בזה (כיון שגם לולי המצוה הוא אותו יום להקרבת העומר ואין הספירה משנה בזה כלום) אלא המצוה עושה זה למציאות, וא"כ עבד שלא היה מצווה בזה אין ספירתו מציאות ספירה, ולכן אין מועיל ספירתו שלפנ"ז לשיטות אלו כו'.

וכן לקטן שספר לפני גדלותו: אע"פ שמצוה מדרבנן לספור, מ"מ, כיון שהציווים מדרבנן הם בעיקר על הגברא, לכן אין חיוב ספירתו מספיק להחשיב ספירת הימים בנוגע לחיובי דאורייתא. ובהע' 30 הוסיף דאף אם נפסוק דספירה בזה"ז הוא רק דרבנן יש לומר "שספירת הימים מצד תרי דרבנן (חינוך למצוה שחיובה מדרבנן) אינה נחשבת למציאות בנוגע לחד דרבנן (ספה"ע בגדולים)". ומוסיף דנפק"מ גם כשיבוא משיח באמצע ימי הספירה האם יוכל להיות ההמשך להמציאות הספירה מן התורה בהמשך להמציאות הספירה מצד חיובי דרבנן.

וכל השקו"ט הזה שונה הוא מהשקו"ט במנ"ח ואחרונים דלעיל, דהם דנים אם מעשה המצוה דנעשה בזמן הפטור מועיל לזמן המחוייב, דבזה מפלפלים דספירה של מחוייב מדרבנן מועיל לזמן המחוייב מדאורייתא, והיינו דהדיון הוא מבחי' חיוב ופטור. אבל הרבי דן בנוגע למציאות הספירה, ובכ"ז דן אם ספירת קטן המצווה מדרבנן הוי מציאות ספירה לענין המשך הספירה (היינו מציאות הספירה). וכן מבואר בהדיא בהע' 27.

אבל מסקנת הרבי היא שנראה יותר לומר דהא "דמצוותיה אחשביה" הוא דציווי התורה עושה הספירה למציאות גם אם הסופר אינו מצווה בזה. ובמילא: גם קטן שספר לפני חיובו הוי ספירתו מציאות דספירה, כיון דישנה לציווי הספירה בעולם. והיינו דהציווי עצמו (לא רק קיומה) "מכריח" ה"חפצא". ולדוגמא: ציווי לאכול "מצות" מכריח שיש בעולם חפצא של "מצות". והוא מציאות חשובה, מציאות שהתורה מתייחסת אליו.

והיינו: נוסף על מה שלאחרי קיום המצוה עושים לחפצא שבעולם חפצא דקדושה, הרי עצם הציווי עושה החפצא שבעולם למציאות חפצא לגבי שאר ענייני העולם (גם לולי קיומה).

ולכן לענין ספירה דכל מציאותה נעשה ע"י המצוה י"ל דעצם הציווי עושה אותו למציאות עד למציאות חשובה, ומציאותה היא גם אם לא תתקיים בה מצות הספירה (אינו בר חיובא).

ובההערה שם כותב סברא דבנוגע לגוי שנתגייר לא יועיל ספירתו שלפניה כיון "דכקטן שנולד דמי", ולכן ספירתו הוי "ספירה של אדם אחר" (היינו גם לולי החסרון במציאות הספירה, וגם אם היינו אומרים דספירה נחשבת למציאות גם אם אינה קשורה למצוה - יש כאן חסרון נוסף: שספירתו הקודמת הוא ספירת אדם אחר).

ומפרש הרבי דאין להקשות ע"ז מהיו לו בנים בגויותו ונתגייר דלדיעה א' יוצא פ"ו "אע"ג דלענין עמה דברים אמרי' ... כקטן שנולד דמי...", "כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מיפטר נמי כשנתגייר (תוס' יבמות סב, א)", דהתם יש לו "מציאות תורנית" דמד"ת היה "זרעו מיוחס אחריו", ולכן יכול להצטרף למציאותו החדשה ע"פ תורה, אבל מציאות סתם אינה מצטרפת ושייכת למציאותו החדשה אחרי הגיור.

ובקיצור: לפי דברי הרבי אין ענייננו שייך כלל להשקו"ט של האחרונים אם "מחוייב דרבנן מוציא דאורייתא", ולדברי המרדכי בקידוש בזמן תוספת דמועיל לאחריה כו', כיון דאין המ"ט ספירות שייכת אהדדי למיהוי מצוה אחת כדי שנאמר דאם לא סיפר אחד מן הימים דהפסיד כל המצות, אלא השקו"ט היא אחרת: שלדיעה א' ישנו צורך דמציאות ספירה בימים הקודמים כדי שספירה ההווה ייחשב לספירה, ולענין זה החקירה היא אחרת - האם ספירה כל דהוא של מי שלא היה מחוייב בדבר מהווה מציאות וחפצא של ספירה או לא, דבתחילה היה סברא שאין מציאות הספירה חשובה אא"כ נספר כל ידי מי המחוייב בספירה מה"ת, אבל במסקנא סובר הרבי דנראה יותר דלא צריך שיהיה הסופר עצמו מחוייב אלא מספיק מה שישנו ציווי בעולם להחשיב הספירה למציאות (ולכן גם ספירת גוי היה לו להיחשב לספירה לולי החסרון ד"קטן שנולד דמי").

והנה יש להבהיר מתוכן השיחה, שלכאו' אפשר לעיין: אם חקירה זו (אם יש מציאות למצות ספירה רק למי שמצווה, או עצם הציווי מחשיב הספירה למציאות גם למי שאינו מצווה כיון שהתורה ציוותה לספור), שייך גם למצוות אחרות, היכי שמציאות הדבר ישנו בעולם לולי הציווי אבל אינו מציאות חשובה וחפצא דמצוה בלתי הציווי בפועל אליו.

ולדוגמא: במצות אכילת מצה או תקיעת שופר ביום ב' דר"ה (דאין כאן החסרון ד"מי שפטור" אינו מוציא "המחוייב בדאורייתא") והחיוב הוא חיוב דרבנן, אז אם נאמר דסוברים דלגבי גדר "חיוב ופטור" אין חילוק בין "חד דרבנן" ו"תרי דרבנן" (ודלא כתי' א' בתוס' מגילה יט, ב) אבל לגבי גדר "חפצא דמצוה" אפשר דיש לחלק ביניהם, ונימא דאין אכילה מצה ד"תרי דרבנן" "חפצא דמצוה" לגבי "חד דרבנן", היינו חשיבות דמציאות וחפצא דמצוה ד"חד דרבנן". וא"כ יש לעיין - אם אכל מצה בקטנותו והביא שתי שערות וכו', האם נאמר שאכילתו נחשבת לאכילה חשובה לגבי מי שחייב "חד דרבנן".

אבל מתוך דברי השיחה בח"ח וכן בחל"ח ע' 11 נראה יותר דהחסרון בספה"ע הוא משום דענין ד"ספירה" אין לו מציאות כלל לולי ציווי התורה ורק המצוה מחשיבו למציאות "ספירה"; משא"כ אכילה - אע"פ שלולי המצוה אין באכילתו משמעות מיוחדת משאר אכילות להיות "אכילה חשובה", מ"מ, הוי אכילתו אכילה ובמילא (אם מצד גדרי "חיוב ופטור" אין חסרון בזה דתרי דרבנן יוציא חד דרבנן, א"כ כמו"כ) הוי אכילתו נחשב לאכילת מצה המועלת גם ל"חד דרבנן" והוי אכילה חשובה כו'.

אבל עדיין ישל"ע קצת בסברא: בשלמא לגבי ספירה, דאין ימים הקודמים חלק ממצות הספירה ימים דעכשיו אלא צריכים רק למציאות הספירה כדי שנאמר דספירה של היום היא ספירה, דאין ספירה י' לפני ספירת ט' וכיוצא, לכן לענין זה מספיק שיהיה מציאות של ספירה, ובזה אין צריך שיהיה הסופר עצמו מצווה בדבר, אבל בעצם המצוה עצמה, כשעשה אותו בזמן שעשייתו לא היתה "חפצא דמצוה" ומציאות חשובה כל כך, אין מסתבר שיועיל לזמן שמחוייב בעשייה חשובה יוצר לעשות "חפצא דמצוה".

והנה אין להוכיח מהשקו"ט בקריאת מגילה והלל וק"ש ותפילה וכיוצא (דהמרדכי סובר דקידוש בזמן דרבנן מועיל לדאורייתא, והמג"א הקשה עליו וכו', ואדמה"ז פסק בהל' ק"ש כו' דאין "תרי דרבנן" מוציא "חד דרבנן" בעניינים אלו), דבעניינים אלו יש חשיבות מיוחדת לעצם הדבר בלי הציווי. ולכן י"ל דבזה אין חסרון במציאות חשובה של פעולתו (אלא שגם בזה תלוי בגדרי "חיוב ופטור", אם סוברים דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן).

והרי לכאו' בין כך מוכרחים לחלק איזה חילוק בין נידון דהמרדכי ושיטתו והסבר הרבי דספירה ד"תרי דרבנן" אינו מועיל להוציא "חד דרבנן" לענין ספירה משום דאינו נחשבת למציאות חשובה בנוגע ל"חד דרבנן", ואעפ"כ קידוש בזמן דרבנן היא מציאות קידוש חשובה לקידוש דאורייתא (וגם בחולקים על המרדכי דנים מצד חיוב ופטור לא מצד "חפצא" של המצוה), אלא וודאי ד"ספירה" אין לה מציאות לולי המצוה כו' (כמבואר בשיחה). וא"כ אולי אפשר לומר עוד - דלגבי קיום עצם המצוה יש עוד חילוק בין מצות דיש להם תוכן (וחשיבות) עצמי גם לולי מצותן, היינו ק"ש, הלל, קידוש דשבת כו'; ובין מצות ש"באכילה" ופעולות בגשם שלולי מצותן אין להם ייחודיות במעשה שלהן משאר המעשים, ולכן אין חשיבות מעשה ד"תרי דרבנן" מוציא חשיבות מעשה ד"חד דרבנן".