הנה בסי' רח ס"א כותב המחבר: "ה' מיני דגן ששלקן או כתשן ... אפי' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים הרבה מהם מברך עליהם במ"מ", ומובא עד"ז במג"א קס"ח סקט"ז. ובסי' רי"ב ס"א כתב אדמה"ז "...בתערובת ממשות דגן שאפי' הוא מועט נחשב עיקר...הרי הוא טפל אליו ונפטר בברכתו...", "...שכל תערובת מין דגן עם מין אחר הדגן היא עיקר לעולם כל שמתכוונין גם כן לאכילתו אע"פ שעיקר הכוונה הוא בשביל מין האחר". ובסבה"נ פ"ג ה"ב: "מין דגן הואיל ונקרא מזון הוא חשוב עיקר לעולם שאפי' רוב התבשיל דבש ... ומיעוטו מא' מחמשת המינים ... והדגן אינו אלא להטעימו ולהכשיר הוא נעשה עיקר ומברך עליו במ"מ ... כשנותנים אותו ליתן טעם...".

ולכאו' ישלה"ב, שהרי מבואר בסי' רה מג"א סק"ו בסופו "...שלפעמים עושין לזופ"א עם מעט קמח ונותנין לתוכו מעט לביבות א"כ עיקר כוונתו לאכול הזופא ואינו טפל להלביבות א"כ ראוי לברך על המים ועל הלביבות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ד". ולכאו' איך זה מתאים עם המבואר דבנוגע לדגן, הרי הדגן עיקר גם אם הוי מועט וכוונתו העיקרית בשביל המין האחר.

והנה המסגרת השולחן סי' נד סק"ו כותב שדין זה לברך אמרק בפ"ע הוא "..דרק במרק הוא כן כיון שהוא דבר לח אינו מתערב עם דבר גוש ... ועי' במ"ש בס"ו על דברי הרז"ש ותראה ג"כ הוכחה לזה שדווקא במרק בטל החשיבות דה' מיני דגן...". ונראה מדבריו ב' עניינים: א) דכיון דאינו מתערב עם דבר גוש לכן מברך בנפרד אדבר לח. - דלכאו' אי"ז מובן: דבעיקר וטפל גם אם אינו מתערב לגמרי הוי העיקר פוטר הטפל (ולדוגמא דבש ושאר מינים אם הדבש הוא הרוב הוא העיקר גם המינים האחרים עומדים בעינם ולא נתערבו). ב) מה שבמרק בטל חשיבות דה' מיני דגן. - ולכאו' כוונתו בזה, דהמין דגן נתמעט בחשיבותו בהיותו במרק. אבל לכאו': א - מהו המקור לסברא זו. ב - הרי כ"ז שהדגן עצמו עבה מברך במ"מ, כמבואר בסי' רח ס"ו, ולא נרמז שנתמעט מחשיבותו כיון שעירבו ושלקו במים כו'.

בביאור סדר ברכת הנהנין (מהרב יקותיאל שי' גרין) מביא גם הוא ממסגרת השלחן שיש הבדל בין דגן שניתן להטעים דברי מאכל לדגן שניתן להטעים מרק (לכאו' ע"ד אופן הב' לעיל), והביא מלקוטי מהרי"ט על סדבה"נ (ג, ד) שהשיג ע"ז. (לע"ע לא ראיתי ספר זה).

בספר הנ"ל הביא מדברי ברכת הבית שערי בינה יד, ג' לחלק בזה (לא ראיתי דבריו במקום שציין). והביא חילוק הלקוטי מהרי"ט שאם כוונתו "רק להטעים התבשיל" אז יש לברך אמרק בפ"ע, משא"כ כשמתכוין "לאכול את מין הדגן גם כן...". ולכאו' אינו מובן (וכפי שהעיר הרב י"ג), שהרי אדמה"ז כותב מפורש שגם כשאין מתכוונים כלל לאכילת דגן הוי הדגן עיקר.

בספר מקור הברכה הנ"ל סי' כט אות ד מביא מהלקוטי מהרי"ט "..דיש חילוק אם נתבשלו יחד י"ל כך, דאם בשלו בפ"ע א"כ היה מאכל בפ"ע וחל עליו חובת ברכה הראויה לו, ואין כח בתערובת לפטור מחיוב הברכה שלו". ולא הבנתי חילוק זה: הרי בכמה עיקר וטפל ישנם שהגם שהיה מאכל בפ"ע יש בכח התערובת לפטור מחיוב ברכה שלו כיון שהוי טפל להעיקר שנתערב בו כו'.

אמנם הרב יקותיאל שי' גרין מחלק דאם כוונתו לכתחילה ליתן הדגן להטעים המאכל "בעת אכילתם יחדיו", היינו שמעוניין "שהתבשיל יוטעם בטעם הממשות עצמו..."אז הדגן עיקר, משא"כ אם אם בעת הבישול הוא מעוניין רק שהמשקה יקבל טעם הדגן "ללא ממשות", לא נעשה המשקה טפל לדגן.

ולא הבנתי: א) לכאו' לא נזכר בדיני מרק שיברך ברכה נפרדת אמרק רק אם נתכוון לכתחילה לשפוך הדגן ורק לאח"ז נמלך להשאיר הדגן במקומו, דפשטות ההלכה נראים שאין חילוק בזה. ב) הרי מצד הסברא נראה ברור שעצם הימצאו של דגן מהוה עיקר מצד עצמו ולא משני מהו כוונתו של האדם בזה כלל (כל שענין הדגן הוא "טעמו" ולא לדבק כו').

ראה עוד בשו"ת קרן לדוד נד ד"ה ואולם דמסביר דהוי "מחשבתו ניכר שאצלו העיקר הוא המין האחר", ולא מסתבר שיהא בטל לגבי מין דז' מינים. אבל לכאו' לא מבואר גדר זה ברור בדברי המג"א ובאדמה"ז.

הנה בס' מקור הברכה סי' ח' ח' אות ה' חילק לומר דשאני היכי "דאחד אוכל ואחד משקה דבזה אמרי' דאם עיקר דעתו אנוזל שם משקה עליו ואין המשקה נעשה טפל להאוכל, ומדוייק לשון המשנ"ב".

והנה המשנ"ב סי' ר"ח סקכ"ג כותב בא"ד בדין זה "...העושה תבשיל ממיני גרופין שנעשה מה' מיני דגן ... ונתן בהם מים הרבה עד שאינו ראוי רק לשרפו שקורין זופא אין הגרופין בטלין לגבי המים, כיון שהם בעין ומיני דגן לא בטלי ... ומ"מ אפשר שגם המים לא בטלי לגבייהו כיון שעיקרן רק לשתיה, ולא לאכילה וצריך לברך גם על המים ... [כן מתבאר מדברי המג"א בסי' זה ובסי' ר"ה]". וכוונתו לדברי המג"א כאן סק"ז "...שנותנין בהם מים הרבה שאין ראויה רק לשורפו שקורין זופא אפשר שאין המים בטלי לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין בפה"א ועל המים בפ"ע שהכל דהא עיקר ע"ש המים...".

המשנ"ב מבאר הטעם לזה שמברך על הזופא בפ"ע מהלביבות ואין המים בטלים לגבייהו (אע"פ שהדגן הוא עיקר ו"עיקר" יפטור הטפל), דהוא משום "שעיקרן רק לשתיה ולא לאכילה".

ובאמת נמצא זה מפורש יותר בדברי אדמה"ז, דבסי"ב מבאר דכדי לברך "אמי סילקא" ברכת הפרי הוא דווקא כשבישל לאכול הפרי או הירק משא"כ כשבישלן לשתות מימהן בלבד "אין שם מרק עליהם אלא משקין". ובהמשך מביא דברי המג"א דבסי' רה לענין מרק של מה' המינים דאם עיקר הבישול הוא בשביל המרק בלבדו ו"עיקר הכוונה על שתיית המרק ולא על אכילת הלביבות מברכין עליו שנ"ב שאינו בטל לגבי התבשיל ושם משקה עליו, ומטעם זה מברכים על שכר שעורים שנ"ב ולא במ"מ כמ"ש בסי' ר"ד"1. וממשיך: "ואפי' אם אוכל ג"כ מתבשיל עם המרק אין המרק נפטר בברכת התבשיל שאינו טפל אליו כלל כיון שעיקר הבישול בשביל המרק".

והיינו, דהגם דדגן חשיב עיקר לגבי המין המעורב בו (היינו שהמין הב' "טפל" אל הדגן), מ"מ כאן שונה: שהדגן נעשה טפל להמרק, כיון דהמרק "שם משקה" עליו והמאכל נתבשל בשביל המשקה א"כ מודגש שבענין זה הדגן טפל להמרק ולכן ברכתו שהכל (ואינו דומה לשאר תערובת שהדגן בא להטעימו שאז הדגן עיקר אע"פ שהדגן בא להטעים המין הב', דכיון דהכל מאכל אפשר לומר דמפני חשיבות הדגן טפל האוכל הב' לאוכל הדגן והכל על הדגן ייקרא וגם "טעם" המין הב' על ה"דגן" ייקרא, אבל כשהמין הב' נשאר משקה והדגן מאכל המשמש להמשקה ונשאר עליו תורת משקה, הרי בזה מודגש שהמשקה אינו טפל כלל להדגן ולכן ברכתו שהכל.

הנה יש להוסיף ולהבהיר בכ"ז: דאדמה"ז סי"ג פוסק שאם נתבשלו הדגן והמרק בנפרד וערבן לאכול יחד, וכוונתו אשניהם מברך אכל א' בנפרד (אדגן במ"מ ומרק שנ"ב). והנה ספר מקור הברכה הנ"ל להלן בסי' כט כותב שדברי אדמה"ז (לברך אם נתבשל בפ"ע אמרק לבדו ואדגן לבדו) "אין כוונתן ברורה", והמ"ב השמיט דברי אדמה"ז לגמרי.

והנה לפענ"ד: כשמעיינים כראוי בדברי אדמה"ז עצמו וכן בדברי המג"א דעליה ייסד אדמה"ז ובהמשך שלו - נראה שדבריו ברורים (ומאיר אור על כל הענין המבואר לעיל): המג"א סי' רה סק"ו מבאר השיטות בזה שמי ירקות שנתבשלו עם הירקות ברכתן היא ברכת הירקות עצמם בפה"א (אע"פ שמי פירות הוי זיעה בעלמא וברכתן שהכל כו'). ומביא כמה הסברים ושיטות, הרמב"ם ועוד ראשונים (ואכ"מ). ובהמשך ובסוף מביא שיטת הרא"ש (תשובות הרא"ש) לחלק - דכיון שבישל המים בשביל הירקות והרי נתנו הירקות בהם טעם הולכים אחר הטעם. וממשיך שם בדברי המרדכי לחלק בין משקים העומדים לשתיה דמברך שנ"ב ובין משקה ירקות דלטבל קאי וחשוב מאכל כמקדם, ומציין לכמה ראשונים האוחזים בשיטה זו, ובהמשך כותב שלכן בלביבות גם כששותה מים שנתבשלו בהן לבדן מ"מ "כיון דעיקר הבישול בשביל הלביבות לכן מברך במ"מ".

ובהמשך מקשה הרי בסי' רח איתא דאם היה (דגן) רך הראוי לשתיה מברך שהכל. ומת' לחלק: "דש"ה כיון שבישל הלביבות בתוכן הרוטב בטל ע"ג הלביבות ומברך גם עליו במ"מ ... שהרוטב דינו כמאכל עצמו...". וברור בדברי המג"א לחלק (ע"פ הסבר המרדכי) בין מרק שנתבשל הדגן בתוכו שאז המרק בטל להירק ונעשה כמאכל עצמו, ובמילא מובן מאליו שאם לא נתבשל ביחד בשביל הירק אינו בטל ונעשה כמאכל עצמו. וברור שחילוק זה ברור בדברי המג"א ואי"ז חידוש אדמה"ז אלא שהוא מבאר שיטתו.

ובמילא מובן דבמקרה שעושין זופא ומשימין קצת קמח ומעט לביבות, שבזה אין המרק בטל לה"לביבות" מצד הסבר הרא"ש והמרדכי כיון שאין המרק נתבשל בשביל הלביבות, אלא ההיפך - הבישול נעשה בשביל המרק ובמילא אין המרק נחשב לאוכל כמו הלביבות. כ"ז ברור ע"פ דברי המג"א ובהסבר שיטת המרדכי שהביא המג"א, ולא חידש אדמה"ז דין זה מעצמו אלא הכל נבנה על יסוד המג"א.

אבל עדיין נשאר הקושיא: כיון שלא נתבשל הדגן בשביל המרק (כסי"ב דזה היה ההסבר שם למה אין המרק בטל להדגן) למה לא ייחשב המרק טפל לגבי הלביבות העיקר, מפאת ההלכה ד"עיקר וטפל", דבדגן נחשב הדגן עיקר גם אם הוי מועט ובא להטעים כו'.

אמנם באמת קושייא זו הקשה אדמה"ז עצמו בהמשך הסעיף (ולפלא שלא הזכירו כל הנ"ל): דבסי' רב סי"ג "...ואם כוונתו על שניהם ... מברך על שניהם, תחילה על המאכל ואח"כ שנ"ב על המרק...", ובהמשך: "...ואפי' אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לפטור המרק בברכתו", והיינו קושיא הנ"ל - למה לא נחשב המרק טפל לגבי דגן מפאת הלכות עו"ט, ומת' "לפי שאף מין דגן שנעשה רך וראוי לשתיה כמרק אין מברכין עליו במ"מ ... אבל מרק שנתבשל בו המאכל .. הרי הוא בטל לגבי המאכל וכאוכל הוא חשוב הואיל ועיקרו בשביל המאכל כמ"ש לסברא האחרונה (סברת הרא"ש)...".

היינו: דהגם דהעיקר פוטר הטפל, אין הדגן (העיקר) יכול לפטור למרק, כיון שגם הדגן עצמו הנעשה רך אין ברכתו במ"מ, ולכן הא דעיקר פוטר הטפל יש להסביר דהטפל נקרא על שהעיקר, דבזה שטפל אל העיקר מתייחס ונחשב בשם העיקר ולכן נפטר בברכתו. אבל זה רק בשם הטפל אבל בנוגע לאופי הגשמי של הטפל, אין זה נשתנה על ידי היותו טפל (ואין הוא עדיף מאם היה הדגן עצמו נעשה רך) ולכן הוי כאילו הטפל הוי "דגן רך", ובמילא כיון דבדגן רך אין ברכתו במ"מ כמו"כ המרק הטפל לדגן, הוי כדגן רך ולכן אין ברכתו ב"מ מזונות.

משא"כ כשמרק נתבשל בשביל הדגן אז (לא רק שנעשה "טפל" לדגן, אלא יתירה מזה) המרק נחשב לאוכל (ולא למשקה רך), ובמילא מובן שברכתו כאוכל החשוב הדגן בורא מיני מזונות2.

וא"ת הרי מצינו לכאו' דדגן פוטר משקה מצד דיני עיקר וטפל גם כשכוונתו העיקרית עבור המשקה: ולדוגמא ההלכה דאם שורה פתו ביין דכיון דכוונתו לסעוד הלב הפת עיקר ד"כל תערובת מין דגן עם מין אחר הדגן עיקר לעולם כל שמתכוונין כן לאכילתו אע"פ שעיקר הכוונה הוא בשביל מין האחר כמ"ש בסי' ר"ח" (אדמה"ז רי"ב ס"ב), ונראה לתרץ ולומר: דשם הרי היין בלוע בפת הרי הוא נחשב כאוכל ולא כמשקה3. וישל"ע בזה.

ואף שהרי מוצאים דלשיטות (עיקר הסברא כמבואר באמה"ז סי' קע"ד ס"ג עד שבסה"נ פ"ד ה"ז לא הביא שיטות האחרות) דאין צורך לברך על המים או שאר משקים בתוך הסעודה "לפי שהם באים מחמת הסעודה שא"א לאכילה בלא שתיה ... כשבאים בתוך הסעודה ... ה"ה טפלים לסעודה וברכת הפת שהוא עיקר הסעודה פוטרתם....", וא"כ רואים שמין דגן פוטר גם משקה (אף שדגן הנעשה רך אין ברכתו במ"מ והמוציא). ונראה לומר שבנוגע לפת וסעודה הרי דברים הבאים מחמתה הם טפילה מפאת היותם "מחמת סעודה", ולכן כיון "שא"א לאכילה בלא שתיה" הרי הם מחמת הסעודה ומחמת זה הם טפלים לעיקר הסעודה שהיא הפת ולכן נפטור בברכת המוציא (משא"כ בשם "עיקר וטפל" ד"מין דגן" הוא משום חשיבות שם "דגן" ולכן אין מועיל חשיבותו לפטור משקה, כיון שהדגן עצמו שהיה נעשה רך אין ברכתו במ"מ).