שו"ע או"ח סי' קס"ח סעיף ז': "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין והם הנקראים . . וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. הג"ה וי"א שזה נקרא פת גמור אא"כ יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים". ע"כ.

הדעה הראשונה היא דעת הרשב"א ה'טור'. והדעה השניה היא דעת הרמב"ם. וצריך להבין מהו שורש מחלוקתם.

והנה המקור לדין של פת הבאה בכיסנין הוא בפ' כיצד מברכין מב, א "ר' מונא אמר משום ר' יהודה פת הבאה בכיסנין מברכין עליו המוציא", ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה. עיין שם.

והנה מלשון המחבר מוכח שהדעה הראשונה חולקת עם הדעה השניה, ואחרי החיפוש באחרונים ובנו"כ לשו"ע לא מצאתי ביאור בשורש מחלקותם. והנה רבינו בסי' קס"ח סעיף י' כותב "וכל זה כשהמילוי הוא מפירות וכיוצא בהם מדברים שאין דרך לקבוע סעודה עליהם, לא ללפת בהם את הפת ולא למזון ולשובע, אלא אוכלים אותם לקינוח סעודה לתענוג, כמ"ש בסי' קע"ז...". וכמו כן כותב רבינו ב'סדר ברכת הנהנין' פרק ב' סעי' ז' "אלא פת הבאה בכיסנין, היא פת גמורה העשויה כמין כיס וממלאין אותם קודם אפייתה במיני מתיקה . . והמילוי הוא העיקר, כי עיקר עשייתם אינה למזון ולהשביע אלא לעידון ותענוג, ומזון העיסה הוא טפל" ע"כ.

והנה רבינו כותב זה (שנעשה לעידון ותענוג) רק בנוגע לשיטת הרשב"א והטור (שיטה ראשונה של השו"ע), שפת הבאה בכיסנין היא דוקא אם "עיקר עשייתם הוא לעידון ולתענוג". והוא אינו כותב זה בנוגע לשיטת הרמב"ם. וא"כ מוכח שדעת רבינו היא, ששורש המחלוקת בין הרשב"א והרמב"ם הוא, שלדעת הרשב"א לא הוה פת הבאה בכיסנין אלא אם כן הפת ממולאת בפירות והיא נעשתה לעידון ולתענוג. משא"כ לדעת הרמב"ם, אע"פ שנעשתה למזון נקראת פת הבאה בכיסנין, כיון שלדעתו גם באופן זה אין קובעין סעודה עליה. משא"כ לדעת הרשב"א לא נקרא פת הבאה בכיסנין אם היא באה גם למזון.

ולפי זה פשוט שהרמב"ם מודה לדין של הרשב"א, שאם הפת ממולאת ונעשית לעידון - שמברכים בורא מיני מזונות. והמחלוקת ביניהם היא דוקא במקרה של הרמב"ם, שהעיסה נלושה בחלב וחמאה וכו' ונעשית למזון ולעידון. דבזה סובר הרשב"א שנקרא לחם גמור ומברכים עליו המוציא. משא"כ הרמב"ם סובר שגם זו נקראת פת הבאה בכיסנין וברכתה מזונות.

וכל זה שלא כדברי המ"ב סי' קס"ח בביאור הלכה ד"ה "טעונים ברכה לפניהם", שכותב, שלפי הגר"ז אין לברך על פת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה, אא"כ היא כיסנין לכו"ע. דהיינו שממולאת ונילושה בדבש וכה"ג וגם היא דקה ויבשה, עיין שם. אבל לפי דברינו, דעת רבינו היא, דאם היא ממולאת ונעשית לעידון ולתענוג נקראת פת הבאה בכיסנין, ואין צריך שתהיה העיסה נילושה במי פירות (ולהעיר שרבינו בהסידור אינו מביא כלל הדעה שפת הבאה בכיסנין צריכה להיות דקה ויבשה).

והנה, מדברי רבינו מוכח, שבמקום שיש מילוי של פירות, ועיקר עשיית הפת הבאה בכיסנין הוא לעידון ולתענוג, והעיסה שבה, אינה באה כי אם להטעים הפירות, מ"מ אמרינן שהפירות בטלים לעיסה ומברכין במ"מ.

ועיין חוברת לתורה והוראה (תשל"ה, חוברת ה' עמוד 21) דעת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, וז"ל: "אותן דגים שקוראין פלאונדע"ר או בשר שקורין "קאטליט"ס" מברכים 'שהכל', דודאי הדג והבשר עיקר, וציפויין אפילו ממיני דגן אפילו נותן טעם, אינו אלא להטעים אכילתן ולהקל הכנתן". עכ"ל. ועיין שם בהספר הנ"ל שכתב שהוא שמע בשם הגר"י קמינצקי זצ"ל שמברכים עליו 'שהכל', והזכיר שהציפוי אינו נתון לטעם עצמו אלא רק להטעים הדג, ומש"ה אינו חשוב.

אבל מדברי רבינו מוכח, שבדג ובבשר הנ"ל צריך לברך במ"מ, דלפי דעת רבינו הגדר של פת הבאה בכיסנין לדעת הרשב"א, הוא, שהפת נעשתה לעידון ולתענוג כיון שהיא ממולאת בפירות, והעיסה שבה אינה באה כי אם להטעים הפירות, ומ"מ אמרינן שהפירות בטלים לעיסה ומברכין במ"מ. ובאמת כן מוכח ב'סדר ברכת הנהנין' פרק ג' הל' ב' "מין דגן הואיל ונקרא מזון, הוא חשוב עיקר לעולם, שאפילו רוב התבשיל דבש . . אפילו עיקרו מחמת הדבש . . והדגן אינו אלא להטעימו ולהכשיר, הוא נעשה עיקר ומברך עליו במ"מ". ע"כ.

וא"כ בוודאי לפי דעת רבינו צריך לברך במ"מ על פלאונדע"ר וקאטלעט"ס, ודלא כדברי הגאונים הנ"ל.

ומענין לענין באותו הענין ע"ד "מזונות - ראל"ס" ובפרט ב"מזונות - בייגעלס" בעיסה הנעשית במים ומי פירות והמי פירות הם הרוב, קשה להבין איך יש אנשים חרדים ומאנשי אנ"ש המברכים עליהם במ"מ? הרי הם נעשו באופן שאנשים קובעים סעודה עליהם, והם נעשו באופן שהם במקום הפת. ובשוע"ר ובסידור כתוב מפורש שפת הבאה בכיסנין היא דוקא פת שאין קובעין עלי' סעודה, וקשה להבין מדוע כמה מאנ"ש נכשלים בדבר זה.