מה שמקשה על מ"ש בשו"ע הרב סי' תפב ס"ד: "יברך ליל ראשון המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה שפרס ממנה כבר כזית לאפיקומן". שלפי זה לא אכל כלום בליל הראשון מהלחם משנה, וא"כ לא קיים בלילה הראשון מצוה לחם משנה.

הנה אחר העיון נראה שרבינו רמז את הביאור לזה בהוספת מלה אחת בסי' תעה ס"ג: "ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני". והדיוק בזה הוא שהפרוסה היא "הוספה" על הלחם משנה וחלק ממנה, וכשאוכל את הפרוסה הרי הוא אוכל חלק מהלחם משנה, שבכל הלילות היא ב' מצות שלימות והלילה הזה היא ב' ומחצה.

וזהו ממש כמו לשיטת הרי"ף, שהלילה הזה צריך מצה ומחצה, הרי שגם המחצה הוא חלק מהלחם משנה, ולכן סגי לדעת הרי"ף מה שאוכלים רק מהפרוסה (ולא מהשלימה), כך גם לשיטת הרא"ש שהלילה הזה היא ב' מצות ומחצה, אשר גם הפרוסה היא חלק מהלחם משנה.

והרי כן אנו רואים גם לשיטת הפוסקים המובאים בהגהות מיימוניות, שברכת המוציא קאי על הפרוסה דוקא, והרי פשוט שברכת המוציא היא על לחם משנה, אלא ודאי שלכל הדיעות גם הפרוסה היא חלק מהלחם משנה.

את הדיוק הזה בשו"ע הרב למדתי מהגדה עם לקוטי טעמים ומנהגים של כ"ק אדמו"ר זי"ע, על מ"ש בהגדה לאחוז הפרוסה בין השלמות כותב אדמו"ר: "כמו בכל יו"ט, חייב לבצוע על לחם משנה (שו"ע או"ח סתקכ"ט) ודרז"ל שבפסח, מוסיף עליהן עוד מצה פרוסה משום לחם עוני (רא"ש. מרדכי. שו"ע אדה"ז תע"ה ס"ג)". מדגיש אדמו"ר באותיות מודגשות את המילה "מוסיף", להשמיענו הדיוק בדברי שו"ע הרב, שהפרוסה היא הוספה במצוה לחם משנה עצמה.

ולפי זה מיושב בפשטות כל מה שביאר בשו"ע הרב סי' תפב ס"ד.

w

אמנם בענין הזה של אכילה מהלחם משנה, שהחיוב הוא גם על כל אחד מבני הבית לאכול דוקא מהלחם משנה, כמבואר בשו"ע הרב סי' עדר ס"ד "ואוכלים מאותו לחם משנה", צ"ע לדידי איך לנהוג בסדר של פסח שיהי' באופן היותר נאות לדברי הכל.

שהרי זה פשוט שכשיש כמה בני בית (אשה ובנות) שאין להם קערה בפני עצמה, א"א לתת לכל אחת מהן כזית מתוך המצות של הקערה של בעל הבית, שהרי אין מספיק כזיתים במצה שבקערה. אלא ודאי נותנים לכל אחת מבני הבית כזית מצה אחרת (שלא מהקערה), אף שמצות אלו בודאי לא נכללות בלחם משנה.

ואשר על כן צריך להוסיף לכל אחת מבני הבית פרוסה קטנה של המצות שעל הקערה, שהן חלק מהלחם משנה, והיינו פרוסה שהיא הרבה פחות מכזית (שגם זה מספיק לברכת המוציא כמבואר בשו"ע הרב סי' תעה ס"ה. ובמילא מובן שסגי בזה גם לחיוב לחם משנה).

והשאלה היא א"כ מתי יתנו את הפרוסות האלו לכל אחת מבני הבית; בשלמא את הכזית מצה שנותנים לכל אחת יכולים לתת אותו לפני אמירת הברכות (כדי שלא יהי' הפסק בין ברכה לאכילת הבעה"ב), אמנם את הפרוסות הקטנות האלו א"א לתת לפני הברכה (שהרי עדיין לא פרס על הלחם משנה), ומוכרחים לתת להן אחר הברכה קודם אכילה; והרי ע"ז כותב בשו"ע הרב סי' קסז ס"כ: "אבל הוא לא יתן להם כלל קודם שיטעום שלא להפסיק בשהיית נתינה זו בין ברכה לאכילה שלא לצורך".

אלא בעל כרחן יצטרכו לבצוע בעצמן (כל אחת) מהמצה הנשארת בקערה (היינו החצי הנשאר מהמצה העליונה); או שהוא יתן לכל אחת מהן אחרי שהוא התחיל לאכול מהמצה בהסיבה. וכמדומה ברור שלא ראינו ולא שמענו לא כך ולא כך, רק בעה"ב מחלק לכל אחת מהן פרוסה קטנה מהמצה שבקערה - אחר שברך ובצע וקודם שהתחיל לאכול בהסיבה. והקושיה היא שהרי זהו הפסק בין ברכה לאכילה, כמבואר בסי' קסז.

ונראה לבאר זאת, ובהקדים: בהוצאה החדשה של שו"ע הרב עם מ"מ וציונים ציינתי בסי' קסז שם עה"ג, שלכאורה איך מתאימה הלכה זו עם מה שנפסק בשו"ע הרב סי' קצ ס"ה (לגבי יין קידוש): "ואם לפני המסובין הן כוסות ריקנים יכול ליתן מכוס הברכה מעט לכל כוס וכוס שלהם אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שתייתו כדי שיטעימו מכוס שאינו פגום, ואין בזה משום הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא לצורך שתיית המסובים". ולכאורה מהו טעם החילוק ביניהם, שבפרוסה הוי הפסק וביין לא הוי הפסק.

ובארתי שהחילוק הוא, שביין הוא לצורך ובלחם משנה אינו לצורך, כיון שיכול לבצוע לכל אחד מהם אחרי שהתחיל לטעום בעצמו. ולפי"ז יש לומר שסדר של פסח שאני, שכיון שהוא צריך לאכול ב' כזיתים מצה בהסיבה, אינו יכול לגרום לכל בני הבית שיחכו עליו, ואח"כ יחכה הוא להם עד שיסיימו, כדי להמשיך בעריכת הסדר מרור וכורך, ולכן מקרי לצורך, ויכול לבצוע מעט מהמצה העליונה לכל אחת מבני הבית - בין ברכה לאכילה.

w

עוד הקשה על מ"ש בשו"ע הרב סי' תפב ס"ו, שאת המצה שמורה ישאיר לכורך, ואילו המצה העליונה יטעום ממנה מעט לברכת המוציא אף שאינה שמורה.

ולכאורה הביאור בזה פשוט הוא, שאנו נוקטים עיקר להלכה שברכת אכילת מצה היא על הפרוסה וברכת המוציא היא על העליונה (ראה סי' שו"ע הרב סי' תעה ס"ה במוסגר), וגם זה פשוט שברכת המוציא אינה צריכה להיות על מצה שמורה - רק ברכת אכילת מצה וגם הכורך לדעת הלל.

ולכן גם דייק כאן בסי' תפב ס"ו, שמספיק לטעום מעט מהמצה העליונה, ואין צריך כזית, כי רק ברכת אכילת מצה צריכה להיות כזית (שמורה), משא"כ ברכת המוציא סגי במשהו (אף אם אינה שמורה). וכמדומה שכל זה פשוט.