א. בשוע"ר סי' קסז סעי' כא: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, והאחר נוטלה בידו, אלא אם האוכל הוא אבל. וכל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה. ובשבת אין אבילות נוהגת".

ולכאו' יש לדקדק - מדוע השמיע דבר כללי זה, ש"כל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה", דוקא כאן, כשמדבר על הדרך שהבוצע נותן הפרוסה? וביותר תמוה, שכתב כלל זה באמצע ענין, עוד לפני שמסיים ש"בשבת אין אבילות נוהגת"! ודבר זה - להפסיק באמצע ענין ממש באופן שמקשה על הבנת הענין - אומר דרשני.

ב. ואולי יש לומר בזה, ובהקדים שכל סגנון ההלכה כאן צ"ע ביותר.

כי הנה, בכלל ידוע שדרך האחרונים להאריך יותר בדבריהם. ובפרט בולט הדבר כאשר משווים את סגנון אדה"ז עם סגנון המחבר והמג"א שלפניו - שבדרך כלל הם כתבו בקיצור, ואדה"ז בא ומאריך בפרטיות ובהסברה ברורה.

אמנם בעניננו ה"ז להיפך. דהמחבר בשו"ע סעי' יח כתב באריכות ובצורה ברורה: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטל פרוסה בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל". ומקורו בלשון הרמב"ם הל' ברכות פ"ז ה"ה. והרמ"א מוסיף ומפרש: "פרשה ציון בידיה, רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות".

אמנם אדה"ז קיצר, ולא כתב בפירוש את ההוראה השלילית - שאין לתת הפרוסה ביד האוכל, אלא העתיק רק את תחילת הדברים באופן חיובי: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטלה בידו", ולכאורה הרי זה סגנון סתום שאין בו משמעות ברורה להלכה. וגם לא העתיק אדה"ז את טעמו של הרמ"א בזה שלאבל יש לתת ביד (משום "פרשה ציון בידיה"), שלא כדרכו לכתוב את טעמי ההלכות. ובכלל לשונו "אלא אם כן היה אבל" - לא מספיק ברורה: מה צריך לעשות במקרה של אבל?

ולהעיר שגם בהמשך הלשון, הנה בכסף משנה כתב ההלכה ברור: "בשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת". ובמגן אברהם סקל"ט העתיק בקיצור ולמעשה: "ובשבת פורס כדרכו". - אמנם אדה"ז העתיק דוקא את הענין הכללי ש"בשבת אין אבילות נוהגת", ולא כתב במפורש מה יש לעשות בפועל בעניננו.

ג. והנראה לומר, שאדה"ז ס"ל ע"ד דעת הלבוש. כי הנה, אף שסתימת הפוסקים משמע שיש פגם בנתינת פרוסה מיד הבוצע ליד האוכל ולכן אין לעשות כן [וכפי שביאר באליה רבה דלא ליתרע מזליה, וראה בערוך השולחן כאן שהאריך], הנה הלבוש הבין אחרת, וכתב: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל הפרוסה בידו, ואין הבוצע צריך ליתנו לידו". והיינו, שאין כאן שום איסור ופגם, אלא רק שאין צורך בזה. - ולכן גם לא הביא הלבוש שום חילוק בין כל אחד לבין אבל.

ומעתה י"ל, שעד"ז הוא גם דעת אדה"ז, ולכן לא העתיק את לשון השלילה שברמב"ם ובמחבר, ש"אין הבוצע נותן ביד האוכל", אלא כתב רק בלשון חיוב - "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחר נוטלה בידו", היינו, שאין צורך לתת הפרוסה ביד האוכל, כי יכול לקחתה בידו, אבל לא שיש איסור בדבר.

אמנם בענין אבל ס"ל לאדה"ז - דלא כהלבוש - שיש מנהג לתת לו ביד דוקא, משום המנהג של "פרשה ציון בידיה"; אבל לא ס"ל שבגלל זה יהיה סימן רע כשנותנים ביד בכלל. ולכן אפשר שפיר לתת ביד תמיד, אלא רק שאין בזה צורך (אא"כ באבל).

ולפ"ז אפשר גם לפרש את זה שדוקא כאן הדגיש אדה"ז ש"כל אלו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה", והיינו, שאין כאן דין והלכה פסוקה וכו', אלא רק מנהג בלבד, ולכן אין כ"כ קפידא וכו'. ויתירה מזו י"ל, שהכוונה בזה "שנהגו" היא בלשון עבר, להדגיש שבעבר הקפידו ע"ז וכו', משא"כ בזמן הזה שאין מקפידים בזה - וראה באריכות בדברי ה"נמוקי אורח חיים" (להגה"צ ממונקאטש) כאן שבימינו לא נהגו בזה.

ולפ"ז היה אפשר גם לפרש מדוע כתב זה באמצע ענין - עוד לפני שסיים שבשבת אין אבילות נוהגת, כי אמנם כללות הענין הוא רק מנהג בלבד ולא הלכה ממש, אבל לאידך גיסא אם אכן מקפידים לתת לאבל ביד דוקא, הרי שוב בשבת אין לעשות כן מצד הדין, כדי שלא תיראה אבילות בשבת [אלא שכתב זה בסגנון סתום, כי מי שאינו מקפיד ביום חול לתת לאבל ביד - אינו צריך גם להקפיד בשבת שלא לעשות כן. וק"ל]. ולכן ענין זה של "מנהגי דרך ארץ" לא קאי על זה ש"בשבת אין אבילות נוהגת", אלא רק על מ"ש לפנ"ז.

ד. ועדיין יש לעיין בכל הפרטים ודיוקי הלשונות. ובפרט יש להעיר על שינויי הלשונות, שכתב: "הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, והאחר נוטלה בידו, אלא אם האוכל הוא אבל" - שמדבר כאן על אותו אדם כמובן, וקוראו כל פעם בלשון אחרת: בתחילה "אחד", לאחר מכן "האחר", ובסוף "האוכל"; ולכאורה, מדוע לא אמר בקיצור ובבירור: "הבוצע נותן פרוסה לפני האוכל, והוא נוטלה בידו, אלא אם כן היה אבל" - וכיו"ב?

ועד"ז צ"ב בלשון הרמב"ם והמחבר, אלא שבלשון אדה"ז מודגש הדבר עוד יותר. ועצ"ע.