בגליון הקודם (עמ' 150 ואילך) מסתפק הרב וו.ר. שי' במי שאכל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם וגם אכל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, והלך למקום אחר, אם צריך לברך עוה"פ ברכה ראשונה על המאכל שאינו טעון ברכה לאחריו במקומו במקום השני, או כשחוזר לאכול אותו במקום הראשון.

והנה הכלל המכריע בשאלה זו - אם שינוי מקום נקרא עקירה וגמר הסעודה לחייב האוכל לברך שנית - הוא כמו שכותב רבינו שזה תלוי בסוג המאכל והמשקה אם טעון ברכה לאחריו במקומו.

ומכיון שהאוכל והשותה חייב לחזור למקומו לברך ברכה אחרונה אין עמידתו והליכתו למקום אחר גמר סעודתו, ומה שאוכל במקום השני או מה שאוכל כשחוזר למקומו הראשון הוא ע"ד סעודתו הראשונה ואין כאן עקירה והפסק ולכן אינו חוזר ומברך ברכה ראשונה. ופשוט שאין מקום לחלק בין אם חוזר לאכול הדבר שטעון ברכה לאחריו במקומו או שאוכל הדבר שאין טעון ברכה לאחריו במקומו מכיון שההלכה קבעה שלא גמר סעודתו ולא עקר ממקומו.

ובפרט שמסקנת רבינו בכל הספקות בענין הוא שספק ברכות להקל, ודאי שאין לחזור ולברך ברכה ראשונה כ"א באוכל או שותה דבר שאין טעון ברכה לאחריו במקומו והלך למקום אחר ואוכל שם או חוזר למקומו הראשון לאכול, שאז צריך לברך עוה"פ ברכה ראשונה שאז קבעה ההלכה שסעודתו הראשונה נגמרה ומה שחוזר ואוכל הוא סעודה חדשה.